שיעור 2 
המאה ה-19 נסוגה, מכל מיני סיבות, מתובנות בסיסיות שהיו מנת חלקה של תרבות המערב. המאה ה19 התחילה את הנסיגה הגדולה, שמגיעה לשיאה היום, מהאמונה ביתרונותיו הטוטאלים של השכל. המאה ה19 מפסיקה להאמין שהשכל הוא התבנית המייחדת של האדם, ושעל האדם לבנות את חייו לפיו. המאה ה19 מפסיקה להאמין בכך- למשל עם מרקס, קירגקגור, ניטשה, דוסטויבסקי והזרם הרומנטי באומניות. למשל, ערעור האמונה בשכל מובע עם דמותו של איוואן קרמאזוב של דוסטויבסקי. במהלך הקורס ננסה להבין למה זה קרה, ואיך תרבות המערב מגיבה לשינוי זה. 
תרבות המערב לא מוצאת גאולה לשכל, ובמאה ה20 יש כבר יאוש והשלמה עם כך- עם אנשים כמו קאפקא, האבסורד, מקס פריש וכו'. תרבות המערב שואלת מחדש האם יש מוסר, אמת, וכל המושגים שהיו בסיסיים בתרבות המערב שהסתמך על השכל כתבנית המייחדת של האדם. כל מה שקורה במאה ה19 הוא קריסה של הרעיונות הקודמים.
סוגיה מרכזית של המאה ה19 היא החשש מקריסת המוסריות ונפילה לניהיליזם. המאה ה19 נלחמת על המוסריות. היא רואה את עצמה כשלב אחרון במאבק על מוסריות. האם המוסריות תשרוד או לא תשרוד?
התפתחיות קרדינליות במושג החופש במאה ה19
התחיל מהלך בסביבות 1600- השלטת מושג הסיבתיות על כל האלמנט של החיים. גלילאו לא חשב על כך באופן ישיר כשפיתח את התאוריות שלו, הוא ניסה לבחון את חוקי הטבע ולא התסכל על האדם. אך תומס הובס למשל עשה כך. בערך מ1650 התפיסה המקובלת היא שהעולם נשלט כולו על ידי דטרמיניזם. עד כדי כך שהמדענים בדיסיפלינות מתחדשות שהתפתחו בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20,גררו אל תוכן את מודל ההסבר הדטרמיניסטי. כלומר האמונה בדטרמיניזם נהפכה לסוג של דת. אני לא מדען אם אני לא מצליח להסביר את התופעות שהן הנושא שלי על ידי הסתברות מכניסטית. כתוצאה מכך התחילה להתבלט שאלה שהייתה רדומה- איפה האדם בכל זה? זוהי שאלה של דוסטוייבקי, זאת מה שמייצגת דמויה של סוניה בחטא ועונשו. סוניה היא האדם. האם לאדם יש סיכויי שרידה בתוך עולם דטרמיניסטי? שהרי אם הוא חלק מהעולם, הוא עצמו, כלומר החשיבה והרצונות שלו, הופכים להיות חלק ממכונה. מבחינת המאה 19 נוצרת בעיה, שאפשר לקרוא לה אפילו בעיה רגשית, שיש יותר מדי רדוקציה של אלמנטים שמקודם חשבנו שיש להם איזושהי אוטונומיה. כלומר האוטונומיה האנושית נעלמת, האדם צומצם למערכות של פס ייצור. 
השאלה המתבקשת היא- האם בטרמיניזם יש בכלל משמעות למושג רצון? ולכן אני צריך או רצון או דטרמיניזם. אך איך אפשר להכריע כאשר הדטרמיניזם מספק לנו רשת ביטחון לכל המדעים שנוצרו? הוגי המאה ה19 לא רוצים לוותר על הדטרמיניזם שהפיק הישגים רבים (כמו חשמל, תעשייה, מנועי קיטור), אך הם גם לא מוכנים לוותר רצון כי המטאפיזיקה של האנושיות תמיד נבנתה על רצון. וקונפליקט זה התפרץ במאה 19. התחנות שנעבור עליהן בקורס הן ניסיונות  למצוא פתרונות. 

אנליזה מושגית של מושג הדטרמיניזם ומושג הרצון- ומה מהם קדם לשני?
לשם כך אנחנו צריכים להסתכל על ארסיטו ותפיסותיו, שהמשיכו עד לדקארט ושפינוזה ונעצרו רק עם קאנט. אריסטו וממשיכיו חשבו שאין בעיה כזאת, מכיוון שהאדם יכלול לסלול את דרכו למוסריות, לרצון, ולאושר- כרוכים בחבילה אחת על ידי חשיבה מדויקת. מה שבעצם התפורר במאה ה19 זאת האמונה של האנושות בחשיבה. החלו לקום פילוסופיות א-רציונליות (בעיקר עם שופנהאור וניטשה). זאת לראשונה בתרבות המערב החלו לצוץ תפיסות שהחלו לחשוב על האדם כישות א-רציונלית. לכן עד אז החיפוש אחר המוסריות, רצון, אושר וכו' הייתה צריכה לעבור דרך המנגנון הדומנניטי באדם- שהוא החשיבה. במאה ה19 נאלצו לחפש דרכים אחרות (אם הדבר בכלל אפשרי). כל הפילוסופים חיפשו את הזיקה בין מוסריו לאושר. למצוא שיטה שבה אני מגיע אל אושר תוך כדי היותי אדם מוסרי. זה מה שנפרם במאה ה19.במאה ה19 אנשים טענו שאפשר להגיע לאושר בלי להיות אדם מוסרי, ואין כל קשר. 

דטרמיניזם- לדטרמיניזם יש שני מובנים-אונטולוגי ואפיסטמולוגי. האונטולוגית אומרת שהמציאות נוהגת לפי המערכות של סיבה ותוצאה. זה לא משהו שתלוי בבני האדם. אלה חוקי טבע. האפיסטמולוגית אומרת שעל מנת להסביר תופעה אני צריך לגזור את התופעה מהסיבות שהובילו אליה – ''זה קרה כי''. לכן אם המחשבות שלי כבולות למחשבות קודמות, או לאלמנטים אחרים, למשל מהמציאות, ובכל מקרה המחשבה שלי כבולה לדטרמיניזם, זאת אומרת נבעה מסיבה כלשהי ומשמשת סיבה למחשבה הבאה. אם כך איזה מקום יש למושג סובייקט- אם כל תפקידו הוא לציית לחוקי הסיבה והתוצאה? אם כך אז איך מגיעים למוסריות ואושר במצב דטרמיניסטי כזה? 
ספרות נטאוראליסטית- דרייזר- טרגדיה אמריקאית- שם אדם הורג את חברתו שנכנסה להריון כי הוא חייב (כי הוא משתוקק להשיג דברים מוסימים, שהיא עמדה בינו לבינם). דרייזר אומר כאן שהוא כבול והוא היה חייב להרוג אותה. כמו בסרט פשעים ועבירות קלות. מה שדרייזר מנסה לומר זה שבטקפיטליזם לגיבור הספר אין שום רצון, אבל הוא טוען שתבנאים האלה אין שום היגיון בכך שאנו נאשים אותו. בתנאים כאלה אין טוב ורע, כי לגיבור הספר אין רצון. אז איך הוא יכול להיות רע? זאת הסיבה שניטשה ואחרים חשבו שהדטרמיניזם מגיע לנפש (בניגוד לגוף או לטבע) אין יותר נפש, אין יותר סובייקט, אין טוב ורע, אין מוסריות ואין יכולת לבחור. 

התפיסה האריסטוטאלינית
רצון האדם מנותב על ידי מוסריותו. זוהי התפיסה של העולם העתיק. במאה ה19 נעשה מעבר מאידלאזים לריאליזם. המאה ה19 לא יכולה להשעין את התפיסות של על אידאלים, היא פקחה את עיניה. היא הפכה לפוזטיביסטית וצריכה להמשיך משם.
אתיקה ניקומכית (אריסטו)- המטרה היא לגזור אורח חיים אופטימילי. את מושג הטוב העליון. את תהכונות הנחוצות לצורך חיים רואיים. ואת שיטת טיפוחם והשפעתם על חיי הקהילה. מבחינת אריסטו זאת חבילה אחת. אני רוצה להיות מוסרי המסוריות אמורה להביא אותי אל המקום הטוב ביותר שאני יכול להגיע אליו- האושר. וזה צריך להשפיע על הקהילה ועל הפוליטיקה. לכן המטרה היא מטרה ברורה. כל העולם העתיק בטוח שאנחנו יכולים להשיג את הטוב ביותר. בכך הם שונים מהותית מהעולם של המאה ה19 והלאה. ''כל טוב מוגדר אינסטרומנטאלית''- משמע ביחס לתכלית מתוחמת. הכל ביחס לתכלית-אינסטרומנאלי. אריסטו טוען שטוב תמיד יוגדר מנקודת פרספקטיבה מסוימת (למשל שז'אן ולז'אן פורץ לחנות כדי להציל ילדה קטנה מרעב- מבחינתו זה מעשה טוב, מבחינת החוק זה מעשה רע). אין טוב מוחלט, יש טוב פרספקטיאבלי. 
מכאן שחייב להיות טוב לשמו, על מנת לאפשר הן זיהוי של כל טוב אינסטרומנטאלי  והן דירוג ביניהם- לאחר שזיהיתי שכל טוב הוא אינסטרומנאלי, יש לי לכאורה ויכוח בין טוב א', טוב ב' וכו'. מאחר שזיהיתי גם את הפעולה של ז'אן ולז'אן גם כפעולה של טוב אפשרי, וגם את הפעולה של השוטר כטוב, חייב להיות טוב לשמו.משמעות סמנטית למושג טוב. קרטריונים למה עשוי להיות מעשה טוב.  צריכים לזקק את המושג טוב מתכניו - מה הפונקציה של המעשה הטוב? משהו שגם יכול על כל מעשה וגם יאפשר לי דירוג. אריסטו מחפש הגדרה לטוב- לטוב יש שני תנאים- הביטוי טוב יוכל לחול על מעשים שונים (גם ג'אבר וגם ז'אן ולז'אן עושים מעשה טוב) לכן צריך מערכת שתאפשר לנו לדרג. לכן אנחנו צריכים שלב אחרון, את הטוב העליון, משהו שיהיה טוב לשמו. השלב האחרון בסולם יאפשר לנו לדרג. אריסטו טוען שכשנמצא את הטוב כשלעצמו זה יהיה אושר- כי זאת התכלית האחרונה של האדם. האושר הוא השם שאנחנו נתנו לתחנה האחרונה במסע השאיפות שלנו (כל אדם ומטרותיו), נקודה שמעבר לה אין לנו לאן המשיך. נקודה שמעבר לה לא יהיה –''לשם מה'', אלא הנקודה האחרונה, הטוב כשהוא לעצמו.
לפיכך חיים ראויים הם אלה המתנהלים על פי מתכונות המסוגלות להפיק אושר. אריסטו מגיע אל הטוב כשלעצמו על דרך השלילה. הוא אומר, בואו נבדוק תחומים של חיים שאחנו אולי חושבים שהם טובים, אך הם כושלים מבחינת ההגדרה הזאת ולא יוכלו להיות הטוב לשמו, נסלק אותו וכך נוכל להגיע אל הטוב כשלעצמו.
''אושר הינו פעילות מתמדת הקשורה במהות האורגניזם. מהות האדם היא שכלתנותו, ולכן מדובר באינסטומנציה אינטקלטואלית של קשרים אנושיים אחרים, אשר השאלה היא אילו קשרים מופעלים ובאיזה נסיבות? יש לזהות את העיקרון הבסיסי, מבלי להתעלם מכל התנאים המתנים את האושר אך שאינם אושר הם עצמם''. אושר זה לא מצב, כי כל מצב הוא זמני. יתרה מזאת, כל מצב הוא תלוי פרפסקטיבה, תלוי בהקשר. לכן שאנחנו מדברים על בני אדם, אנחנו לא יכולים לעגן את האושר מצב תלוי. אנחנו צריכים לבדוק איזו פעיולות מוחלטת גורמת לאדם אושר. התושבה בהכרח קשורה למהות שלו. התשובה היא כל פעולה שמקרבת את האדם למהות שלו, היא האושר. בהתקרב למהות, הוא יתקרב אל האושר ואל עצמו.