שיעור 3

שאלת המוסר היא השאלה המרכזית בפילוסופיה. כל הפילוסופים חתרו להגיע אל המוסר. אריסטו הקדיש לכך שלושה ספרים. כל הפילוסופים יצאו מנקודת הנחה שהאדם הוא ישות עם בחירה, שיקול דעת, וחובה לעצמו לבחור בחירות על מנת לעשות מעשים. כל פילוסוף עסק בשאלות של מוסר, במישרין או בעקיפין. תרבות המערב המיוצגת על די התנ''ך מגדירה כבר בפרשת קין והבל את האדם כישות בוחרת. לשם כך נוצרה פרשת קין. מהות האדם היא להיות ישות בעלת יכולת בחירה. 
כל זה היה טוב לעולם העתיק ולימי הביניים, אך כבמאה ה19, כשפילוסופים הסיקו את המסקנות המתבקשות ממהפכת המדע, שהעולם הופך יותר ויותר דטרמיניסטי, ושהאדם הופך להיות בורג במכונת היקום. אם כך מה מקומו של האדם? זוהי שאלה מתבקשת ובלתי נמנעת. 
פתרון בעיה זאת התחלק לשני זרמים:
הזרם הרומנטי (לא מדובר דווקא בפילוסופים מקצועים, אלא יותר באנשים כמו שילר וגתה) ניסו להעלים את הבעיה על ידי ''העמדת מחיצה'' בין תוצאות מהפכת המדע לבין האדם. למעשה זאת דרך לעקוף את הבעיה. הם ניסו להגדיר את האנושות מחדש כך שלא תושפע ממהפכת המדו ובהתעלמות מהבעיות שהיא הציבה.
לעומת זאת, הפילוסופים של המאה ה19 (מרקס, קירקגור, ג'ון סטיוארט מיל) מנסים לפתור את הבעיה.ליישב את הדטרמיניזם עם חירות הרצון. ליישב את מושג הסיבתיות עם המושג חירות. 
זהו הציר המרכזי של הדיון הפילוסופי במאה ה19. 

מדוע בעצם אריסטו מוזכר בקורס על המאה ה19?
אריסטו מייצג את הפיתרון הישן (בין דטרמיניזם לחירות הרצון). ג'ון סטיוארט מיל, ראה את עצמו כממשיך הדרך הזאת. שניהם, גם אריסטו בעת העתיקה וגם מיל במאה ה19, ראו בשכל את המניע העיקרי של האדם, וראו בו את הדרך של הרצון להתגבר על הדטרמיניזם. בעצם הוא ראו את השכל כמנוע. חשוב לציין שזה לא המנוע שיפעל אצל קיקגור, דרווין, דוסטויבקי. הרומנטיקאים, קירקגור, שופנהאור, מרקס לא מגייסים את השכל למציאת הפתרון. זהו חידוש מוחלט של המאה 19. 
''הדטרמיניזם משמש בגרסאותיו השונות, כהנחת עבודה קבועה של הפרוגרמה המערבית, מאריסטו דרך עידן הנאורות (לפלס) ועד ראשית המאה 20. האינטקטואלים של המאה ה19, במיוחד עקב נסיקה מחדש של בעיית הרצון החופשי, חייבים להתחשב בתבנית זו כגורם מרכזי בכל פתרון שיציבו.'' (אונגר)
דטרמיניזם הוא כל מודל שנשלט על ידי עיקרון הסיבתיות. דטרמניזים הוא לא כוח בעולם. דטרמיניזם הוא שם של תיאוריה. סיבתיות היא כוח בעולם שפועל לפי התיאוריה.
דטרמניזם הוא כל מודל שרואה את הסיבתיות ככוח בלעדי בעולם. אם הוא לא בלעדי זה לא דטרמיניזם. אם אני מגדיר את חופש הרצון כאפשרות שאנקוט פעולה ברגע הבא שלא נגזרת מהפעולה הקודמת שלי זה לא דטרמיניזם. אם יש לי את היכולת לבחור ולקבל החלטות באופן קונטינגנטי אני לא דטרמיניסטי. ואם אני מאמין בכך (שהחירות היא לא דטרמיניסית), השאלה התבקשת בהכרח היא- איך הישות הזאת שנקראת אדם, יכולה להיות בכלל חלק מתוך עולם של דטרמיניסטיות מוחלטת? 
מהפכת המדע מניבה התפלספיות מאוד מוקדות בשאלת המוסר והחברה, והראשון שניסה לגזור מן המכניזם לתחום האדם והמוסר הוא תומס הובס. גם תומס הובס וגם ג'ון לוק ניסו לקדם ככל הנמתן את המושג ליברליות בתוך עולם דטרמיניסטי. הובס שאול איך לבנות חיים טובים, חיים של ליברליות בתוך עולם דטרמיניסטי. הובס וגם לוק פעלו בדרך דומה, של התבססות על מבנה רציונלי- ''האמנה החברתית''. 
לאחר מכן אנחנו מגיעים לאותה נקודה טראומטית אותה אנו צריכים למקד, את המתקפה החזיתית של דיוויד יום על האינדוקציה, על מושג הסיבתיות ועל המדע כולו. המתקפה הזאת התרחשה ב1739 והלאה (מסכת טבע האדם), ושם הוא מפרק לחלוטין ומאדה את המושג סיבתיות. מושג הסיבתיות הוא לא משוג אמפירי ולא מושג נתפס. כתוספת לכך הוא בונה את כשל האינדוקציה, ולכן כל ניסיון שלנו להכיר את העולם על ידי משפטים פרטיקולרים שמתייחסים לעולם, נועד לכישלון. הפילוספיה של קאנט היא ניסיון להציל ולאחות את הסיבתיות ואת האובקייטיביות של המדע, וזאת הסינתזה הקאנטיאנית. 
הסינתזה הקאנטיאנית היא השער למאה ה19. ההשפעה שלו על המאה ה19 הייתה כל כך גדולה, שכל הפילוסופים שאחריו נאלצו להתכתב עמו. אם במישרין, שהם פנו אליו ישירות וניסו לגזור ממנו מסקנות נוספות או לתקן פגמים שהם מצאו (הדוגמא הטובה ביותר לכך היא שופנהאור). או שהם נאלצו להתמודד עם מי שגם כן תיקן את קאנט והמשיך אותו בדרך אחרת, דרך הפנומנולוגיה, והוא הגל. ולכן יש שני שערי כניסה למאה ה19, האחד הוא קאנט והשני הוא הגל (כשהגל עצמו נגזר מקאנט, אבל מקים פילוסופיה שמשנה לחלוטין את המושגים הבסיסיים של חשיבתנו על העולם ועל עצמנו). כאשר קאנט ניסה איכשהו לתקן את הנזקים שיצר יום מול הנאורות ותפיסת המדע, כלומר הרציונליות הקודמת. ואז השאלה הזאת של איך האדם רואה את עצמו הפכה לשאלה אקוטית. 
אסכולות יווניות שפעלו בתקופת אריסטו
אסכולת הציניקאים- רוצים לנטרל את הלחצים הדטרמיניסטים על ידי עיקור סביבות כוח שבאמצעותן אני נכפה. ניטרול התשוקות, דחפים ורצון על מנת להמנע מהדטרמיניזם. כמו כן מדובר על התרחקות מהעולם כמנגנון דטרמינסטי- למשל: בעולם יש אנשים שאני רוצה בטובתם או ברעתם, נכסים שאני רוצה, מאכלים שמעוררים אצלית תאווה וכו'. הפתרון של הציניקאים הוא להתרחק ולהתנזר מכל אלה, על מנת לא להחשף לפיתויים האלה ולהגרף לתוך דטרמיניזם (למשל של תשוקות, דטרמיניזם סביבתי וכו').   הדטרמיניזם הוא עובדה, משל כך, לרצון האנושי יש מספיק כוח להבין שזו עובדה באמצעות השכל, ואז לפעול לא נגד העובדתיות של הדטרמיניזם, אלא כנגד כניעה לעובדה הזו. אם כן אפשר לחלק זאת לשלוש נקודות
1.אנחנו בעולם דטרמינסטי.
2.השכל האנושי מאפשר לי לנסח שיטות נגד זה. לא נגד הדטרמינזם, אלא נגד כניעה לדטרמינזם.
3.אני צריך לגזור באמצעות השכל האנושי פרקטיקות, לרבות תרגולים מאפשרים לי לצמצם את הכוחות שפועלים עליי. 
למשל: אם יש לי פחד ממעליות, לא אגור בבנין בקומה 30, ובאופן כללי אמנע מלהכנס למעליות.  כך אומרים גם הציניקאים: אם העולם הוא דטרמיניסטי, נמנע ממערכות העולם. ציניקן הוא אדם שלא נחוץ לו כלום ולכן הוא עצמאי. הבעיה היא שבני האדם עדיין חיים בחברה, ולכן לא תמיד ניתן ליישם את הרעיון הזה. לכן הציניקים הוכרו מצד אחד כבעלי מודל תיאורטי יוצא דופן בעוצמותיו האינטלקטואליות, אבל דווקא משום כך בלתי ניתן ליישום בחיים הממשים. ולכן קמה גישה שהיא צנינקאית לייט. והיא נקראת סטואיציזם. מי שהקים את האסכולה הוא תלמיד של הציניקאים והוא זנון (לא של הפרדוקסים).
הסטואיקנים: טוענים שיש חיים, ויש מציאות ואין צורך להיות אוטופיניסטים (מלשון אוטופיה). הם מכירים בעוצמה האינטקלטואלית ובתקפות הפילוסופית של מה שהצינקאים אומרים, הם מכירים בלחץ סביבתי שלתוכו נולדנו, החיים שנולדנו לתוכם והם מבקשים פשרה. הם מבקשים מצד אחד להמשיך בחיים הרגילים שלנו, מצד שני לבטל את ההתשוקקות הנואשת שלנו לחיים האלה. הם במקשים שאמשיך להינות מיתרונות החיים (למשל יתרונות חומריים, כגון עושר), אך להכיר בכך שהם קונטינגנטיים, עשויים להשתנות ולא קבועים. אם וכאשר אדם עשיר, אשר רגיל לחיות רמת חיים גבוהה יפשוט רגל, עליו לקבל זאת בהבנה ולא להתמוטט עקב תלות. לחיות את החיים אך לא להשתעבד להם.
  האפיקוריאנים (מלשון אפיקורס)- הולכים עוד צעד קטן, שמבחינתם הוא צעד מדעי. מבחינתם האדם בנוי מאלמנטים נפרדים. יש לו תשוקות, אמונה, יצר הישרדות וכו'. האפיקוריאנים הם אטומיסטים. כמו שהאטומסטים ראו את העולם הפיזקלי כבנוי מאטומים, האפיקוריאנים ניסו ליישם את אותו הדבר על הרוח האנושית. מאחר שיש בנו אלמנטים, יש אפשרות להפריד בין האלמנטים ולנטרל כל אלמנט בלי לפגוע באחרים. מבחינתם האדם הוא לא מקשה אחת, ולכן הוא לא חייב להכנע לאחד האלמנטים שבו. אחד משבעת האלמנטים הוא השכל. יתרונו של השכל הוא שהוא יכול להשקיף על שאר האלמנטים. יתרנו הוא ברפלקסיביות שלו בקומה גבוהה יותר כלפי אלמנטים אחרים. לכן הוא לא יותר חופשי או משועבד, אך מכיוון שהוא יכול להשקיף עליהם הוא גם רואה את הפגמים שבהם, את היתרונות שבהם ואת החסרונות שבהם. למשל את החסרונות שבתשוקה. משעה שהשכל רואה את החסרונות, ומשעה שהאדם בנוי מאלמנטים שונים, אנחנו יכולים לשנות באופן יזום את הפרופורציות  בין האלמנטים בתוך החבילה  הזאת שנקראת הפרסונה שלי. למשל, לחזק את השכל על חשבון היצר. כך שאם יש איזשהו מאכל שמעורר אצלי תאווה שגורפת אותי, אני אצמצם בהדרגה את החשיבות שלו בחיי. לא בבת אחת כמו הצינקאים, אלא לשנות פרופורציות בהדרגה. ככל שאני אשנה פרופרויצות תשוקתי כלפי אותו אלמנט תתמעט, ויכולת השכל להתגבר עליו תצמח. ככל שימשיך התהליך יש סיכוי להתקדמות והשתחררות.