שיעור 4 

האתיקה האריסטוטלינית מוצגת לנו על מנת שנראה מה נעלם במאה ה19 (כמו להציג את באך בשביל להראות איך המאה ה20 התפוררה הטונאליות). האתיקה של אריסטו וכל יורשיו (דקארט ושפינוזה) יוצקת את התבנית ששלטה קרוב ל2000 שנה, של ניסיון להתגבר על הדטרמיניזם באמצעות השכל. זאת אתיקה שכלתנית. זאת אתיקה שמנסה להגיע לפשרה בין העובדות, שלא ניתן להתכחש להם- שהעולם כבול למערכות דטרמינסיטות. והעובדה שלא ניתן להתכחש לה (מבחינת אריסטו), שהאדם הוא ישות רציונלית בעלת שכל, ושכלו הוא לא כלי אחד בין רבים. שכלו של האדם הוא כוח אוטונמי שיכול וחייב להביס את המערכות הדטרמיניסטיות. זוהי הגישה ששלטה בפילוסופיה המערבית עד למאה ה19. הזרם הרומנטי יחלוק עליו בדרך אחת, ופילוסופים כמו קירקגור ומרקס יחלקו עליו מצד אחר. 
הערעור על האתיקה של אריסטו התחיל בשנות 1620-1640 עם אנשים כמו פרנסיס בייקון ודאקרט. המודל האריסטוטליאני על הקוסמולוגיה התחיל להתפורר עם קופרניקוס בשנת 1543. מבחינת הקוסומוליגה אריסטו שלט מ340 לפנה''ס עד 1543. באותו אופן הייתה לו שליטה בנושא שאלת חירות האדם. 
מה גישת אריסטו? 
העולם הוא דטרמיניסטי (נשלט על ידי מערכות של סיבה ותוצאה). גם באדם יש מערכות סיבתיות (אופי). אופיו של אדם הינו מערכת דטרמיניסטית. חוקי אופי הם כמו חוקי טבע פנימיים. האדם נמצא בתוך דטרמיניזם סביבתי כגון: כסף, השפעה, אויבים, תופעות טבע. לכך צריך להוסיף את הפסיכו-דטרמיניציה (תכונות אופי).  השאלה היא האם לאדם יש או אין חופש?
התשובה היא שהשכל של האדם הוא אוטונומי. הוא אוטונומי מכיוון שהוא המהות. מהות לא יכולה להיות משהו לא אוטונומי. מכאן שאם השכל הוא מהותו של האדם, השכל לא יכול להיות תלוי בדברים אחרים, כי הוא קודם להם.   
לפי אריסטו החירות האנושית תלויה בשני תנאים ראשוניים- 
1.תנאי ידיעת התוצאות (שאדם יכול לשער את תוצאות מעשיו)- אם אני לא יכול לשער את התוצאות אני לא יכול לדעת אם המעשה הוא טוב או רע. אך כמובן אין לנו אפשרות לדעת את העתיד, כי העתיד הוא קונטינגנטי. 
2. האם אני שולט בנסיבות העכשוויות כדי למנוע את המעשה הרע- התשובה היא שאני לא שולט. אני כאדם לא יכול לשלוט בנסיבות הנוכחיות, שמוציאות את האדם לדרך. 
ארצל אריסטו המושגים אושר ומוסר עובדים ביחד. האושר הוא השם שנתנו לתחנה האחרונה במסע השאיפות שלנו (ראו בסיכום שיעור 2). מאחר שאנחנו לא יכולים לקבוע את המקום האחרון הזה, כי אם זה הישג חומרי אנחנו עלולים לאבד אותו, או לא נדע אם נחזיק בו ביומנו האחרון. הישג הוא קונטינגנטי, וערכו אף יכול להשתנות או לעבד מערכו (לדוגמא: אני מחזיק כסף רב במטבע מסויים, ולפתע המטבע הזה מאבד את כל ערכו). אריסטו מגיע למסקנה שלא ניתן להגדיר את הטוב לעצמו באירוע שהוא הישג כלשהו, וצריך להגדיר אותו כמשהו אחר. 
המשהו האחר הזה הוא משהו כמו חשבונאות, שרק השכל יכול לעשות. כלומר שבתנאים האלה של עמימות, אני פועל לפי ''.אלגוריתמים של מקסימיזציה''. כלומר,  בהנחה אני לא שולט בעתיד, אני לא שולט בתכונות האופי שלי, אני לא יודע אם הטוב שאני אשיג לא יקופח באיזשהו אופן. אני לא יכול לומר שאני מאושר כל זמן שאני חי, כי אני לא יכול לדעת מה יקרה ברגע האחרון (אני יכול להיות מאושר כל חיי, וברגע האחרון משהו לא צפוי יקרה ואני אמות אומלל).  השאלה שנשאלת היא מה עושים במצב כזה? אז כיצד משיגים אושר?
''אושר הינו פעילות מתמדת, הקשורה במהות הארוגניזם''
אושר הוא פעילות, הוא לא מצב. מרגע שאני מגדיר את האושר כפעילות, אני עוקף את הבעיה של אושר כמצב, כי מצב יכול להשתנות. פעילות של המהות שלי. המהות היא שכל. לכן אנחנו צריכים לחפש את האושר בפעילות של השכל. 
''מהות האדם היא שכלתנותו, ולכן מדובר באינסטרומנטציה אינטלקטואלית של קשרים אנושיים אחרים''.
השכלתנות היא לא הפעילות, השכלתנות היא השלטה של השכל על הפעילות שהיא המהות הסובייקטיבית שלי. למשל אם אני מוזיקאי, אני אשליט את השכל ואשתמש בו במהות הזאת. אני צריך למצוא את המהות שלי, הכישרון שלי ולהתמש בשכלי על מנת לשמש אותו, והתהליך שאני מבצע על מנת לשמשו, בכל יום ויום- זהו האושר.
לפי אריסט לאדם יש מספר אלמנטים-השכל, חיי חברה, הקמת משפחה הרמונית, שמירה על גוף תקין. תפקיד השכל הוא למצוא את האיזון בין האלמנטים. השכל יצטרך לעבוד כל החיים כדי לאזן כל רגע בין המערכת של הדטרמינציה הפסיכולוגית (תכונות) כדי שהן לא יסיטו אותו מן המקסימיזציה שלי. מן היכולת שלי להשיג את המיטב מבחינת השכל. הדרך היחידה להשיג את האושר היא פעילות מתמדת של השכל. זה לא קשור בתוצאות, שבהן אין לנו שליטה. 
''אני, השכל, על מנת לדאוג לעצמי, לא אפקיר את עצמי לנסיבות, ולכן לא אבנה את תפיסת האושר שלי ואת מצוינותי במשהו שקשור בנסיבות, ורק על עצמי אני אבנה את עצמיותי.''
לא מדובר כאן על אושר מוצק, אושר כמצב (כי כבר אמרנו שהוא יכול להשתנות), אלא על מקסימיזציה (מלשון מקסימום) של החירות בעולם דטרמיניסטי. להשיג את מיטב החירות שניתן בתוך עולם כזה.

במאות ה17 וה18 חל שינוי ביכולת שלנו לתפוס את התפיסות של אריסטו.לאו דווקא בשל התרופפותן, אלא בשל חיזוק של ''הצד שני'', חיזוק של הדטרמיניזם. צריך לזכור שבמאות אלה מהפכת המדע וכתוצאה מכך עידן הנאורות היו בשיאן. בעקבות הקוסמולוגיה החדשה, הלא אריסטוטלינית, שהפכה מכניסטית פורמלית. הקוסמולוגיה שבאה בעקבות אריסטו הייתה קוסמולוגיה לכל דבר, שהתבססה על הגיון שהתבסוו על חוקי המטאפיזיקה של אריסטו- צורה, סיבה, תכלית. למשל לקוסמולגים האלה היה מובן מאליו שכוכבי הלכת חגים במעגל מושלם מכיוון שזאת ''ספירה שמימית מושלמת''. מבחינת חוקי ההיגיון לא ייתכן שהוא לא יחוג במעגל- זה הקומן סנס. כשקפלר גילה שהכוכבים זזים בצורת אליפסה, זאת היה שינוי רדיקלי- לראשונה גילו שהקוסמוס לא כפוף לחוקי אריסטו ולהגיון- ''הקוסמוס הוא לא הגיוני!''.לראשונה הביטוי עובדה זכה למעמד עליון על ההגיון. היגיון לא בהכרח מגלם את העובדות. לראשונה חל שבר מהותי בתפיסה האריסטוטלינית.העובדות הולכות לכיוון אחד וההיגיון לכייון אחר. העובדות הן אוטונומיות ולא תלויות בהיגיון.כתוצאה מכך גם העבודה של אריסטו בתחום האתיקה מתערערת. כיוו שאם הקוסמוס פועל בצורה שונה ממה שאנחנו חושבים- מה לגבי האדם?
הנסיבות יותר חזקות ממה שחשבנו, לא רק חוקי הפיזיקה, אלא הכל. אנחנו נמצאים בתוך התנועה הדטרמיניסטית של העולם. גם אנחנו נכללים בתוך המארג של מכניזם דטרמיניסטי. לכן האמונה המוחלטת של אריסטו בשכל מתערערת. 
הראשון שהציע פתרון חלופי היה תומס הובס בספרו ''לוייתן'': תומס הוא תלמיד של גלילאו. העולם הוא דטרמינזם מכניסטי. איפה זה משאיר אותי? תומס הובס טוען- זה משאיר את האדם כפונקציה של דטרמיניזם מכניסטי. ולכן צריך להסיר את הדיבור על חופש מוחלט מסדר היום. אין לנו אפשרות להיות חופשיים בטרמיניזם מכניסטי. המילה חופש סותרת את הדטרמיניזם, לכן צריך לוותר עליה.  לכן צריך להגדיר את מושג החירות האנושית מחדש. המרחב של הפעולה האנושית, שבו האדם עדיין יכול למצוא תועלת בחופש יחסי מול גורמים אחרים זאת החברה. לכן צריך לחפש צורת בנייה של משטר אשר יש לו יתרונות של חופש ביחס למשטרים אחרים. בתחום הפוליטי לבני אדם יש נטייה מולדת, בלתי ניתנת למחיקה, של טריטוליאזציה של האחר. האדם הוא יצור טריטוריאלסטי- כיבוש של שטחים רחבים ככל הניתן. לכן אנחנו שואלים מה אנחנו יכולים לעשות על מנת למקסם את החירות האנושית ככל שניתן, בתנאים של טריטוריאליציה כרונית, שהי מהות האדם? 
התשובה היא חוזה חברתי, כדי לא להימצא בכאוס של כיבוש טריטוריאלי, אנחנו נקים אוטוריטה- לוויתן-שליט אבסולוטי חזק שתפקידו הוא לשמור על הסדר החברתי. זהו המקסימום שאחנו יכולים לעשות מבחינת הובס על מנת לשמור על איזושהי חירות, והימנעות מדטרמיניזם טריטריאלסטי (הכוונה היא להמנע ממלחמות בלתי פוסקות על טריטוריות, על מנת לשמור על סדר חברתי תקין). 
אחרי שתפסנו את הפרדיגמה השכלתנית של אתיקות שכלניות, כמו אריסטו, ואחרי שהבנו שהתיקות האלה החלו להתערער במהלך מהפכת המדע, והעירעור הזה גרם לתומס הובס להציע הצעות אחרות, ובעקבותיו רוסו הציע הצעה משלו (איזון כלכלי ברמת האפס). אלה הצעות שונות אבל בעלות מטרה זהה, והיא להביא אותי למקסימום חירות שאפשר  בתוך מערכת פוליטית. 
עכשיו מגיע זרם חדש, שנקרא הזרם הרומנטי. הזרם הרומנטי מערער על נקודת התשתית של כל אלה, כלומר על הבכורה של השכל האנושי. הם טוענים שזה לא נכון שהאדם הוא חלק מהיקום באופן הזה: אמנם זה נכון שהאדם הוא חלק מהיקום הדטרמינסטי בגופו, ביצריו, ואף בשכלו, אך יש באדם אלמנט,שהוא אלמנט מהותי, והוא הדינמיות של האורגניזם הנפשי של האדם. הדינמיות הזאת נקראת רגש. רגש היא אנרגיה מהותית לאדם,שהיא שמבדילה אותו כאורגניזם בין המכניזמים שנמצאים בטבע (למשל תנועת כוכבי לכת), וגם מהאורגניזמים האחרים שנמצאים בטבע (כגון בעלי חיים).  זהו זרם שיש בו אומנות, מוסיקה, ספרות, פילוסופיה.
נציגים בולטים של הזרם הרומנטי. 
פילוסופים- האחים שלגל, שלינג
מוסיקה- שוברט, שומאן, שופן
משורר-קיטס, שלינג ביירון
סופרים-קלייסט, הופמן, שטובריאון, גתה.