שיעור 6 

בשביל מה מכר פאוסט את נשמתו לשטן? 
המסע אל האינסוף של הנשמה 
גתן בונה את האינסופיות של הנשמה של האדם לתוך המבנה העלילתית שלו. מפיסטו (שליחו של השטן), ברגע מסוים פונה אל האדם, שמויצג על ידי פאוסט ושואל אותו: מה אתה רוצה? זאת השאלה שגתה רוצה לחלץ. 
גתה לא חושב שמשאלה אחת ספציפית יכולה להיות המהות של הרצון האנושי. כי אם האדם רוצה משהו ספציפי כמו מיליון דולר, או לכבוש את האוורסט, באיזה מובן זה רצון? זאת משימה ותו לא. במשימה אפשר להצליח או להיכשל. הנציגים של התנועה הרומנטית, שחושבים מחדש על כל מושגי האדם כיוון שתרבות המערב מאריסטו ועד הנאורות הלכה במסלול הומגני. תמיד הייתה תפיסה שאנחנו יכולים למפות ולשלוט. (אפלטון בנה אותן באמעצות האידאות, אריסטו בנה אותן באמצעות מערכות אמפיריות דטרמיניסטיות וכו'). אמנם היו זרמים שונים, אבל עדיין תמיד הייתה תפסה שאנחנור רוצים להגיע אל העולם ולהתננחל בו בצורה הכי טובה. ככל שהתרבות המערבית התקדמה אל יותר ויותר שכלתנות מדעית שהגיעהל שיא בעידן הנאורות, כאשר התפיסה המרכזית של הנאורות אומרת שהכל בר השגה. (אוטופיה של הקוגניציה). מבחינת עידן הנאורות העולם הוא בר השגה ובר הסבר (השד של לפלס). השאיפה של הנאורות הייתה להגיע לשליטה בעולם (גם אם באופן תיאורטי). השיטה הזאת הגיעה לביטוי מדויק בקבוצת פילוסופי שוליים במקצת- המטריאליסטים (או: מכניסטים). פעלו בשנות ה20-40 של המאה ה18. זה לא היה אמור להפריע לרומנטיקאים אלמלא הטוטאליות של התמתווה הזה, שמהר מאוד בלעה לתוכה את האדם. גתה מחפש בפאוסט מנוף שיספק לקורא את אי המסופקות של האדם בתוך הטבע. ולכן הרגע המכריע הוא רגע הברית, ההסכם בין פאוסט למפיסטו. מפיסטו מוכן לשלם הרבה מאוד בשביל לקנות את נשמתו של פאוסט, דווקא בגלל שהיא עברה הרבה בחיים. פאוסט למד את הכל וחווה את הכל, הוא תהה על דברים שהם מחוץ לאופק של שאר בני האדם. מפיסטו מוכן להתאמץ מאוד בשביל לקבל את הנשמה הזאת לאוסף שלו. לכן השאלה היא מה פאוסט דורש? כל הגדולה של גתה מתנקזת לרגע הזה. איך הוא יבנה את הדרישה של האדם כך שהדרישה תהיה משוחררת מהמסע הטכני שלנו מנקודה א' לנקודה ב'. (כמו להרוויח מיליון דולר או לכבוש את האוורסט).  כי שאיפות אלה הן תמיד רצועה בתוך העולם, ולכן מבחינת הרומנטיקנים זה לא שווה כלום. כי אם זה  כל מה שאנחנו בסופו של דבר, אז המכניסטים צדקו. אם כן ניתן להעמיד את הקיום שלנו על תנועות בעולם, בדיוק כמו כוכבי לכת במסלולם. לכן פאוסט צריך לבקש משהו אחר, אחר ממה? אחר מהכל.
הגדרת פאוסט את האדם
פאוסט הוא אדם קשיש, חכם ומפורסם מאוד. ברגע זה הוא מתהלך ברחובות העיר עם דוקטורנט אצלו. הדוקטוטרנט שואל אותו איך הוא מגדיר את המושג אדם . פאוסט משיב לו:
''שתי נשמות בקרבי שוכנות, אחת לרעותה צרות ועוינות''
הגדרה זאת מנפצת את הנאורות- זאת הכרזת מלחמה על הנאורות. כי הנאורות יצאה למהלך של דרוקציה של כל הדעת האנושית לנוסחאות מסוימות.   ולכן ברגע שפואסט מגדיר את האדם כשסוע, כקונפליקט, הוא בעצם אומר שהנוסחאו שמייצרות הומגניות, אנלוגיות, סיבה ותוצאה, לא שוות כאן כלום. כאן מדובר על קונפליקט, על כוחות זרים שאי אפשר להקיף אותן יחד, משום שהן נמצאות בקונפליקט. בעוד שהעולם הוא מכני, היקום הוא מכניזם, מכונה שהשען מסוגל לפרק את גלגליה לוהציג לנו אותה אחד אחד, גתה אומר לנו שהאדם הוא אורגני ודינאמי, לא מכני. 
לאחר מכן פאוסט ממשיך ואומר:
''האחת בתשוקת אהבה עזה, כבמלקחי אש בעולם אוחזה''
אלמנט אחד בי אכן מרותק, לתוך התאוות ויצרים, מרותך לתוכן ב''מלקחי אש''. עולם החומר אוחז בצד הזה של הנשמה וכובל אותו לדטרמיניזם המכניסטי. " 
השנית חורגה מעפר וצללים ברב-עוז אל שדות-זהר אבות נעלים''
החלק השני של הנשמה, עוזב את העפר והצללים. העפר והצללים מגדירים את החלק הקודם. עפר-חומר חסר משמעות. צלללים- ביטוי הלקוח האפלטון. העולם שאוחז אותנו ב''מלקחי אש'', עם כל תאוותיו ויצריו הוא  לא המציאות, אלא רק הצללים של המציאות.
לכן האדם הוא יצור מובס, חלק אחד שבו מביס את החלק האחר. הוא לא יצליח להתרומם לשם, כי בחלק אחד שלו הוא מרוכך אל תוך הגוף, אל תוך התאוות, ולכן הוא אומלל. ורתר הוא דוגמא טובה לכך, שהיה רוצה לנסוק לאיזשהו נצח, אבל העולם הממשי סיכל את זה. למרות שהוא חמק דרך קרני הדילמה לתוך נצח מסוג אחר, שהוא ניצחון במובן מסוים, למרות שהוא מסתיים במוות. 
אם השטן מוכן לתת לנו את הכל, בעצם גתה שואל האם העולם יכול לספק אותי. כי מפיסטו נותן לי רק משהו מתוך העולם. לכן החוזה הוא אלגוריה, שאלה ותהיי- האם אני יכול להגיע לכלל סיפוק על ידי העולם. היא נכונה לגבי רסקולניקוב, רסטניאק. כל דמות בספרות העולם שאנו יכולים 
מרגע שאני רוצה משהו, אני שבוי בעולם. השאלה היא רק אם אני אשיג את זה או לא. אני מוגדר על ידי השתוקקות לדבר הזה, שנמצא בעולם, לכן  אני מוגדר על ידי העולם שסביבי ונכנעתי. אני חלק מהדטרמיניזם בדיוק כמו כוכבי הלכת או בעלי חיים. אני מפסיק להיות ייחודי. מושא ההשתוקוות בתוךהעולם עושה רדוקציה של הנפש, אני אגיע לשם ושם אני אהיה. התשוקה הופכת לממשות, למשהו בעולם שכבול לחוקיו הדטרמיניסטים מכניסטים. 
פאוסט אומר בפתיחת המחזה במנולוג מכריע מאוד. באופרה הוא שר לאורך כל הפתיחה את המילים ''לא כלום''. 
, ''שקדתי למדתי פילוסופיה ורפואה,וגם תיאולוגיה בנפש צמאה, והנה ואני עומד לפניכם אוויל מסכן וחכם אני כמלפני כן'' (למצוא את שורת הפתוחה של פאוסט ולתקן). 
ההצרה של פאוסט היא שהוא למד כל חייו, ובכל זאת לא יודע כלום. זאת הצהרה חשובה במיוחד לאפיסטמולוגיה הרומנטיציסטית. כל מה שהתרבות המערבית שוחרת היא ללמוד עוד ועוד (בדרך זו וא אחרת, בין אם זאת האקדמיה של אפלטון, או אקדמיה בגרמניה). אני אמור ללמוד את העולם, כי העולם בחוץ, ואני מצא להתוודע אליו. ואני צריך למצוא את השיטות ולהציע שיטות. פאוסט אומר שהוא למד את הכל, ובכל זאת הוא לא יודע כלום. 
(שיהיה לי עותק של פאוסט, למצוא את השורת בדקה 46:00 לערך בהרצאה ולרשום אותן כציטוט). 
ברגע שהוא משמיע הצהרה זאת, זה נותן לנו הצהרה על כך שאי אפשר ללמוד כלום, ואי אפשר ללמד כלום. אם כן יש פה הגדרה של ידע שחוצצת בין הידע הקיומי לבין הידע הנצבר לסוגיו. פאוסט מתכוון לומר שכל הלימוד הנרכש לא הביא לו סיפוק, לא הביא לו אושר. לכן גתה מגדיר את המושג דעת אנושית מחדש. יש פה הגדרה מחדש של כל האנתרפולוגיה הפילוספית של האדם. לכן הדעת האנושית נמצאת בלא כלום. כך נותנים גט כריתות לכל מה שנאורות כל כך מעריצה-ידע. הידע הזה לא שווה כלום מבחינת הרומנטיקה.
לאחר מכן אנחנו עוברים לסצנה שבה פאוסט מפרש 
פרשנות ראשונה היא שהראשית של הכול הוא הלוגוס, התבנית, המבנה , ההיגיון. פאוסט טוען שזה לא נראה לו היסוד 
''בראשית היה המעשה''. פאוסט טוען שהמעשה הוא הראשית של הכל, לא הלוגוס, ההגיון והמבנה (אריסטו) ולא הרעיון (אפלטון). למעשה אין מהות אחת, המעשה הוא השתנות מתמדת. אני מזיז את השולחן, בלי מטרה להגיע לאנשהו לא במטרה להגיע להישג. בדיוק כמו המיתוס של סיזיפוס, האושר והמטרה הוא בעצם המעשה. המעשה הוא האדם. עשייה שאין לה בהכרח סיבה קודמת, ולכן אני לא נכפיתי מבחוץ, ואין לה בהכרח תכלית שהיא שתקבע את גורלה ושבאמצעותה אני אגדיר את התעשייה. העשייה כעשייה, לא כדי להגיע. המסע כמסע. ההתההות כהתהוות. האדם הוא דינמי והמהות שלו היא הדינמיות. זאת מהות שלא ניתן ללכוד אותה, כי לו היו לוכדים אותה העשייה הייתה נפסקת. היא הייתה עוברת סכמטיזציה והדינמיות שלה הייתה חדלה מלהתקיים. 
לאחר מכן, מפיסטו מציג את עצמו לפאוסט ואומר לו:
''אני הכוח הוא השוחר את הרע ואת הטוב עושה. מאמר חידה זה איך יש להסביר? אני הרוח השולט תדיר. ובצדק כי כל מה שנולד רואי ויאבד. לפיכך טוב היה אילו כלום לא נברא. הנה כי כן, כל מה שנקרא חטא בפיכם חורבן הוא לי, בקיצור הרע הוא היסוד העיקרי שלי''. 
מפיסטו טוען שהוא חלק של כוח, ששוחר את הרע ואת הטוב יוצר. ''אני הרוח השולט תדיר''- הכוונה שתמיד אומר לא. כמו האדם המורד של קאמי. כאן יש את המתקפה הניצחת על הנאורות. המתקפה נגד הסכמטיזציה של הכל. מפיסטו אומר שהוא נגד כל הסטצטיזציות. מפיסטו פשוט נגד הכל, הרוח הביקורתית שבכל רגע מייצרת, הרוח של המהפכה התמידית. (בדומה למעשה שנזכר מקודם, פעולה תמידית). מפיסטו הוא הכוח של הדינמיות, כל פעם שאנחנו נהיים סטטים, מגיע הכוח שהמניע ומזיז אותנו. מפיסטו הוא הכוח שיוצא נגד הסכמטיזציות, התבניות, הקתדרלות המאובנות בתוך הפורמלין של החשיבה הדדוקטיבית- הוא מחריב את זה ובגלל זה הוא נראה לנו כרע. 

הרומנטיקה אומרת שבתחילה היה כאוס, הכאוס הוא אלמנט הנכון. שם התרחש הכל. האפלה היא שחוללה את האור. הסדר בא אחרי הכאוס. הסדר הוא צמצום של הכאוס. הכאוס הוא אינוסופי, ואז הגיע הסדר הקטן (הבירוקרטיה של הטירה של קאפקא). האור חשב שהוא הדומיננטי, יצר מהפכה וקם על היוצר שלו. אבל לעולם לא יצליח בכך, כי הוא תמיד כלוא בגופים ובחומר, ושהוא כלוא שם הוא מוגבל. האור, הסדר, צריך להיות תמיד מתובנת (נוסחא נוטויאנית, פסיכולוגית וכו'), ולכן הוא תמיד כלוא בגופים, בכל מה שהינו סטטי. הנאורות יכולה לפענח את הסטטיות הזאת ולארגן אותה לנוסחאות, אבל מפיסטו מציע משהו אחר, הכאוס היה שם קודם.