שיעור 7 

בשיעורים האחרונים ערכנו גיחה לרומנטיקה. גיחה משום שהמסלול המרכזי של תרבות המערב, מאז המהפכה הקופרניקית ועד סוף המאה ה19 הוא פוזיטיביסטי. אבל היו שם ''הפרעות''. וההפרעה המודעת ביותר והסיסטמית ביותר היא הזרם הרומנטי. 
קירגור 
במובן מסוים קירקגור משיג את אותה מטרה שהזרם הרומנטי התאווה להשיג, אבל רק הצהיר עליה. הזרם הרומנטי הציג תפיסות מסויימות דרך הספרות, דמויות וכו'. הרומנטיקאים הצהירו על עמודתיהם, אבל לא הציגו ארגומנט פילוסופי שנועד לשכנע אותנו בכך. קירקגור מציג את הטיעון הפילוסופי  שהיה חסר לרומנטיקאים, שאכן מציג את האדם כבורא של עולם במובן שלא נעשה כמוהו עד אז. טבעצם מציג את  האדם, אם נשתמש ביטוי שז'אן פול אסטר השתמש בו כעבור מאה שנה- אקסיסטנציה. הכוונה שהיא האדם הוא סוג אחר של ''יש'' (אונטולוגיה). האדם ורק האדם כישות עם תודעה, שהיא תודעה של אין היא אקיססטנציה, כאשר כל שאר יישויות ביקום הם אססנציה, בגלל שאין להם תודעה של אין. האםד הוא היש היחיד שיכול להגדיר את עצמו מול היעדר. האדם הוא סוג של יש שמגדיר את עצמו ומפעיל את מעשיו כלפי עתיד שהוא היעדר. אלה טרמינלוגיות של המאה ה20, לא של קירקגור, אלא שקירגור טוען שאברהם עומד בצומת שבו הוא יכול לבנות שני עולמות שונים לגמרי. מאחר שאף לא אחד מהעולמות האלה מוכרע מבחוץ אברהם הוא הבורא של העולמות והאחראי להם. לכן הוא נמצא כרגע בסיטואציה המסוימת הזאת (שרק האדם יכול להמצט בה) האדם הוא שמכריע את בריאת הרגע הבא מול אלרטנטיבות שייתכן ומבססות עולם הפוך. במילים אחרות, אברהם יכול לא לטען כדי להתחמק ממשהו, אלא באמת יכול לחשוב שהקולות שהוא שומע הן הזיה, והוא גם יכול להכריע שאלוהים פונה אליו. קירקגור אומר שזאת הכרעה שלו. אבל זאת הכרעה שאינה מתבצעת מול שיקולים שאינם שלו. אברהם לא אומר עדיף לי להכריע כך או אחרת. כי ברגע שיש לו סרגלים שעל פיהם הוא יוכל למדוד אפשרות של עדיפות שוב לא הוא המכריע ולא הוא הבורא, אלא הסרגלים. למשל אם אני רוצה לקבל החלטה, ואני מיוועץ בעורך דין, רואה חשבון, מורה וכו', ההחלטה היא לא שלי. ההכרעה היא שלי (וכאן הוא בונה את המשוג סובייקט כחירות, הסובייקט זה לא הפסיכה שלי). כאן קירקגור סוטה סטייה קטגורית מהפיסות הקרטסניות ולראשונה בהסיטוריה המערבית נבנה אפקט של חירות שהיא חירות של בחירה טוטאלית, ובחירה טואטלית פירושה שאני לא נכפה,  לא  על ידי כוחות חיצוניים כמו חברה, משטר, חוק וכו', אני שאני לא נכפה גם על ידי שיקולים פרט לבחירה עצמה. כיד שהבחריה  הזאת תהיה צלולה לחלוטין, אני כרגע בורא את אלוהים כישות טוטאלית, הוא לא היה שם לפני שבראתי אותו, כי לאלוהים יש רק משמעות אחת, שאני סר למהותו. אם אני יכול למרוד בו הוא לא אלוהים (כמו איוואן קראמזוב). ברגע שאני תופס אותו כטוטאליות, אני מבטל לכבודו את כל בסביבה, הלחצים, השיקולים, הכלכלה, כל אותם כוחות שהם פועלים עליי, הן מבחוץ, והן מסיבות פסיכו-דטרמיניסטיות פנימיות. כדי שאני אברא את המושג טוטאליות אני צריך לוותר על כל הכיוונים שלי. והמקרה של אהרהם הוא מקרה מאוד משכנע מבחינה פיסכולוגית. כי לא רק שהוא מוותר על בנו היחידו, אלא הוא מוותר על האמון שלו בהבטחה האלוהית, על היכולת שלו להבין כיצד היא תתממש, על ראיית העתיד שאמור להיברא מחלציו של יצחק. אברהם עומד מול תהיה שמרסקת לרסיסים את שיקול הדעת. אברהם לא מבקש הבהרה (הוא לא שואל איך זה יכול להיות שאלוהים מצווה עליו להרוג את בנו היחיד, לאחר שהוא הבטיח לו שזרעו ימלא את הארץ), אלא הוא יוצר לעצמו אלוהות טוטאלית, שזה אקט של אמונה. אקט של אמונה זה מתקמר בין שני רגעים. החידוש של קיקגור הוא לא אמונה משום זה לא מתקבל על הדעת (ברגע שדבר לא מתקבל הדעת, שם נחוצה האמונה, אם זה מתקבל על הדעת אין צורך באמונה- זוהי תפיסתו של טרטוליאנוס). קיקגור מחדש בכך שאני בורא את אלוהים אני בורא את האמונה. אני בונה את העולם, שהרי אין לי שום דרך לבנות עולם של טוטאליות מבחוץ. אין שום גורם ביקום שיכול לשכנע אותי שאני עומד מול טוטאליות, אני יוצר אותה. אברהם במקרה זה בורא את הטוטאליות, הוא מחליט החלטה שבה העולם מבוסס על אינסופיות ערכית. מול האינסופיות הזאת אני חייב לייתר את כל מה שיש לי, גם את הבן היחיד האהוב, גם את ההבטחה לגבי השושלת העתידית, גם את ההיגיון שלי שנוגד את הבקשה של אלוהים. זה לא נכון בתוך הטוטלאיות. ואני יכול לבנות לעצמי עולם אחר של אחר מוחלט. ברור שאין בו שום מוחלטות אם אני אפיול אדמיין את עצמי לא מציית לו, שאפשרות כזאת תיתפס על ידי כאפשרות. לכן הציות הוא ציות שלם. 
קיקרגור אומר שדרך ההשתכללות של האדם, הוא מתאמץ להגיע אל הדרגה הגבוה יותר, שהיא האמונה. האדם המאמין הוא שונה קטגורית מהאדם הלא מאמין. כי האדם הלא מאמין נעזר בחוקים, מסורת, השכל הישר, מערכות חברתיות וכו'. וכל שאר האלמנטים שהם אלמנטים אנושיים מוגבלים, שפועלים בתוך המערכת שנקראת הרצון האנושי. המאמין פטור מכל אלה, אבל הוא לא נולד כך. הוא נולד עם כל אלה, אך ברגע מסויים הוא צריך לבצע את הקפיצה הגדולה (קירקגור קורא לה קפיצת אמונה). מאחר שהעולם של המאמין הוא שונה קטוגרית, הדרך להגיע אליו הוא דרך קפיצת האמונה. וקפיצת האמונה הזאת, העצמאות המוחלטת יכולה להבתטא רק בכך שבדוגמא שהבאנו אברהם החליט הקול שהוא שומע הוא קולו של אלוהים. זאת עצמאות מוחלטת בגלל שאין שום גורם שעשוי היה לגרום לו לאמץ מסקנה כזאת. זוהי בחירה שלו, בחירה של עולם שיש בו ערכיות מוחלטת. יש כאן זיקה כמובן עם קאנט. גם קאנט חושב שהתפיסה שלנו את עצמנו כמחוייבים לציווי הקטגורי היא המקום שבו אנחנו חופשיים (''אזרח שני העולמות''). כי אין שום כוח חיצוני שיכול לגרום לי לציית לציווי הקטגורי. כל ציווי אחר הוא לא קטגורי, אלא מותנה. קטגורי זה ההפך ממותנה. ואם אני מותנה בדברים אחרים, כמו מערכת חוקים של מדינה, מסורת משפחתית, מצפון, אני כפוף לחוקים האלה ואני נדחף לפעולה שלא אני בחרתי בה. אני כפוף לדטרמיניציה של העולם. מבחינת קאנט ניתן להגיע אל הציווי הקטגורי כאשר אני אצלול אל תוך הבינה המעשית, שיש לכל אדם לצד הבינה העיונית. וקיקגור הולך 2 פסיעות נמרצות לכיוון חדש, וטוען הבחירה שלי בעולם שיש בו ערך אבסולוטי שאני קורא לו אלוהים, לא ניתן להכריח אותו לבצע אותה.

קירגור מציג לנו עולם שבו אני חופשי לגמרי. אם זה מה שהרומנטיקאים רצו לומר (שותר חופשי, שפאוסט חופשי וכו'). קירקגור טוען שהאדם בוחר לעצמו את האבסולוטים, האבסולוטי זו לו אידאה שאני אמור להשיג, האבסולוטי נמצא בפנים. אבסולוטי זה לא אינסופיות של חלל, זו אינסופיות של בחירה. האדם הוא היחיד שיש לו את הזכות לבחור. אברהם בחר באמונה. לכן הוא היה צריך לאפס את עצמו, לכן הוא היה צריך לאפס את עצמו, את אהבת בנו, את אשתו, את זכר הבטחותיו של אלוהים.את כל אלה הוא צריך להשמיד, על מנת שיתפנה מקום לבחירה בטוטאליות, וזו בחירה שלו. וכך האםד בורא את עצמו מחדש, בורא את עצמו כמאמין. לכן מבחינת המאמין הקלאסי קירקגור מסוכן, כי הוא אומר שהמושג אלוהים הוא בחירה שלי.  קירקגור מדבר על אלוהות, אלא שאלוהות מתחילה מהאדם ולא מאלוהים. אין שום דבר שבה אלוהים ישכנע אותי שהוא קיים, לכן אלוהים קיים מבחינת קירקגור, בתוכנו. אני הוא זה שבראתי אותה. זאת אידאה שתפקידה היחיד הוא לפקח עליי ולשנות אותי. יש כאן שימוש בדילאקטיקה הגליאנית. ולכן אני יכול להיות אדם מאמין, שהוא אדם חופשי לגמרי מכל שאר הדברים שכופים את עצמם עליי, רק שאין כוח בעולם שיגרום לי להפוך למאמין, זאת בחירה שלי. בחירה אקזיסנציאלית. ולכן נוצרת דיאלקטיה, בין אלוהים שישלוט בי שליטה מוחלטת, מהרגע שהוא נברא בתוכי, כאבסולוטיות שאני בחרתי בה.
לאחר שההגליאנים הצעירים כתבו מאמרים נגד הנצרות, הפריכו אותה בכל מיני ספרים, כתבו שהיא עשויה ממיתוסים שלא היו ולא נבראו וכו'. קירגור, שהשקיף על כל זה, ואומר שלאחר שדידרנו את המושג דתת שהפך לבזוי ומגוחך, ואז הוא מציג מתוך חירות אנושית מוחלטת, את הדת מחדש- כבחירה. קירקגור טוען שאם אי אפשר להאמין בדת באותה דרך שהאמנו אז (בגלל שהיא נהייתה מגוחכת, אנשים נהיו מודעים לכך שכתובים שם מיתוסים לא הגיוניים), אז הוא, כפילוסוף ניאו-הגליאני מסביר שהאמונה לא צריכה להיות אקט של שכנוע מתוך כתבי הקודש. הוא מציע אמונה כבחירה אנושית שהופכת את האדם לנעלה, על פני אותו מטרילאיסט קטן ועלוב, האדם שכל הזמן רץ ממקום למקום בעקבות הלחצים החיצוניים הדטרמינסטים. האדם המאמין הוא על חירות מוחלטת. החירות היא מוחלטת מרגע שאני בוחר במוחלט. כך אני מתנתק מהלחצים הדטרמינסטים, החיצוניים והפנימיים. כך אני חופשי. 
הדיאלקטיקה היא כזאת- אני מבצע בחירה באלוהים, באבסולוטי. מרגע זה אני כפוף אליו, ומשוחחר מכל המסגרות הקודמת שכבלו אותי. ואז ניתן לטעון שאני לא חופשי, שאני כבעצם כבול עכשיו למשהו אחר, כבול לאלוהים. אבל זה לא כך, משום שאני בחרתי בו, אני כפוף לבחירה שלי עצמי.

אוגיסט קונט
הכניס לשימוש את המונח ''סוציולוגיה''. לקראת 1840 הוציא לאור כמה כרכים של פילוסופיה פוזיטיביסטית. הפוזיטיביזם החל להתגלגל כקונספט פילוסופי מרכזי. 
קונט טוען שהאדם, גם האדם בכלליות, בפרספקטיבה היסטורי,  וגם אדם ספציפי, עוברים דרך שלושה שלבים. ליתר דיוק, אדם במובן ההיסטורי, דהיינו האנושות, עברה כבר את שני הפאזות הראשונות וצריכה כעת לצלוח אל השלישית. לעומת זאת האדם הספצפיפי, הפרסונה הספציפית, אמור לעבור את כל שלוש הפאזות. שלושת הפאזות הן כדלקמן
1.השלב התיאולוגי- בשלב זה, האדם מחפש את מקור כל הדברים והתופעות, את הסיבות להיווצרותם והסיבות לקצם. מבחינה היסטורית, שלב זה התקיים החל מימי קדם ועד המהפכה הצרפתית. בשלב הזה, האדם רואה את התופעות ואת הקשרים החברתיים כתוצאות פעילותם והחלטותיהם של גורמים על-אנושיים שונים. שלב זה, לפי קונט, הוא הכרח התחלתי המכין את האדם ואת החברה האנושית לעתיד. 
2. השלב המטאפיזי-  שלב זה מכונה גם ''השלב האבסטרקטי והוא מאפיין את עידן הנאורות ובייחוד את האינצקלופידיסטים. התכונה העיקרית של שלב זה היא חשיבה מופשטת ומטאפיזית על מנת להסביר תופעות. דוגמא לכך אלה מושגים כמו זכויות אדם, חירות האדם וריבונות העם על ידי קיום ''אמנה חברתית'' (כמו אצל רוסו). המונותיאזם הקודם הפך לדאיזם שהיא ''הדת הטבעית'', דת הפילוסופים שכבר אינה מבוססת על כתבי קודש ודוגמות כנסיתיות, אלא על אמונה פנימית, אישית ובמידה מסוימת גם רציונלית , של האדם. 
3.השלב הפוזיטיבסטי- שלב זה מכונה גם "השלב המדעי" ובו האדם מוותר על החיפוש אחר הבנת מקור ותכלית העולם. הוא כעת מעוניין להבין את החוקים של הטבע הסובב אותו. הבנה זו תושג לא בהגות מטאפיזית, כמו בשלב הקודם, אלא בפעילות של תצפיות והפעלת ההיגיון. האדם כבר אינו שואל "מה הסיבות הגורמות לתופעה מסוימת להתקיים ומה תכליתה?" אלא "מה חוק הטבע שלאורו תופעה זו קיימת''? זהו השלב שבו מפסיקים להסתמך על מושגים דדוקטיבים שיוצאים ממקור פילוסופי אחד (למשל דקארט), אלא מתייחסים אך ורק לעובדות.המציאות היא נתון, לא ניתן לשנות אותה לא על ידי מיסטיקה, ולא על ידי בניית תיאוריות מטאפיזיות.המושג אמת אבסולוטית חדל להתקיים ברמה המטאפיזית, יש רק עובדות במציאות ואנו שואפים לחקור אותן כמה שיותר. אין מושג אמת אבסולוטית מרחף מעל הכל, כי אין אבסולוטיות במציאות.