שיעור 8 -מרקסיזם

מבחינת קירקגור, אלוהים קיים רק במרחב האמונה. אלוהים הוא המוחלט, והדרך להגיע אל המוחלט היא רק דרך קפיצה. אי אפשר להגיע אל המוחלט בחלקיםת על ידי הוכחות, כי אז זה לא שונה מכל הוכחה אמפירית אחרת. השיטה הדיאלקטית מפיקה כאן משהו חדש לגמרי- אני הבורא של אלוהים. זה לא אומר שאלוהים לא קיים, אלא שהוא קיים רק עבור המאמין. 
קרל מרקס
מרקס הוא הראשון שיצר תמהיל בין טיעונים קשורים במנטליות אנושית, והקשר בינם לכלכלה. וזה קשר הדדי, הכלכלה מושפעת מהמנטליות האנושית, והמנטליות האנושית מיוצרת על ידי כלכלה. החורבן שממיטה עלינו הכלכלה הקפטליסטית הוא חורבן מנטלי. את החורבן הזה ניתן לעצור על ידי התלקחות ראויה של אותה בעירה פנימית שלא ניתן לדכא, והיא השכל האנושי. בכך מרקס חוזר אל השכל כגורם מרכזי, כגורם של הגאולה התודעתית. מבחינת מרקס אנחנו נמצאים במצב שהוא בעצם מצב כפול, שבו המצב הנוכחי הוא מצב של רדוקציה של התודעה האנושית על ידי המרקם החברתי כלכלי שנקרא קפיטליזם. הקפיטלזים מייצר דעיכה של התודעה האנושית, על מנת לשמר עמדות כוח של מעמדות שליטים. למה דווקא הקפטילזם עושה זאת? איך זה מתבצע? המרקסיזם בא לענות על השאלות האלה.  הגל העלה  את המושג תודעה לרמה עוד יותר גבוהה מכל מה שהיה בתרבות המערב. אם התודעה אצל אפלטן או אריסטו היא כוח אנושי שניתן ללבות אותו על ידי יכולות שכליות מסומות, ואם דקארט מסויף דחיפה חזקה מאוד לתפיסה המערבית הזאת כשהוא אומר שכל התפלספות חייבת להתחיל עם תודעה אנושית (הקוגיטו). הגל מצמיח את המושג לרמה עוד יותר גבוהה כי מבחינתו התודעה האנושית היא השתשלות החיים של האנושות, כאשר האנושות עוברת שלבים של התבהרות אנושית (על ידי דיאלקטיקה), עד שנגיע למוחלט. למשל ההיסטוריה חוללה במאות ה18 וה19 בתי ספר, אנצילקופדיות, עיתונות, שמאפשרים לבינה האנושית להתעורר, האנושות הולכת לקראת מקום מאוד מוסים, וההיסטוריה אינה אלה ההתממשות של הסיפור הזאת. לכן מבחינת הגל, התודעה האנושית היא בעצם הקוסמוס (הקוסמוס האנושי) ולכן הגל הוא אוטפיניסט מאוד אופטימי, הרי התודעה האנושית הולכת לקראת מקום טוב יותר, והיא בונה את הטכנולוגיות ואת הכלכלה ואת המרחב החברתי כך שההתקדות של ה לקראת אותו מקום טוב יותר היא יותר ויותר חזקה ומואצת. וכאן נכנס מרקס לפילוסופיה שלו עם היפוך של היחס בין הרוח והחומר, על ידי טענה שלנו נראית יותר מובנת וטבעית מאשר בני זמנו. הוא סוטה לעבר התודעה הפנימית של כל אדם ספציפי. הוא לא חושב שכל אדם יש לו את החירות המחשבתיתי לנהור אחר שכלו עד למסקנות הנכונות שלהם השכל יוביל אותנו. גם אם יש לאדם פוטנציאל כזה, המימוש של הפוטנציאל מותנה לחלוטין בהטבעות של שיטות חשיבה, של הנחות יסוד, של תאוות אינלקטואליות וזה לא מולד, אלא נכפה עלינו באמצעות המערכות שלתוכן נולדנו. אלא לא מערכות של שכל מופשט, אלאמ ערכות חברתיתות כלכליות (נולדתי למעמד מסויים עם פטוטנציאל מסויימת, שפה, וכו'). נולדתי לתוך מערכת מסוימת, ומופעלים לחצים מתמידים בין המערכות האלה על מנת לקבע אותן, כאשר תמיד יש בחברה הקפטילסטית פירמידה של שליטה. כאשר ברור וטבעי שאלה שנמצאים בראש מאוד נוח להימצא שם, והם יפעילו כל אמצעי על מנת להישאר שם, לרבות יזמות של מערכות דיכוי מנטליות ורידוד תודעתי כלפי מטה. לא זאת בלבד שמערכות השליטים יפתחו עוד יותר את אותן תפיסות קפטלסיטו תשאיפשרו להן לשלוט מלחתחילה, אלא שהם גם יפיעלו שיטות שונות, פוזיטיביות ונגטיביות על מנת לעבות של שליטתן. דוגמא לשיטות הפוזיטיביות תהיה שהם ינסו לטפח במעמדות הנמוכים, הנשלטים אידאולוגית שהן אידאולוגיות קפיטליסטיות שמעצימות את שליטתן, ובד ובד לא יתמכו, וידרדו ככל הניתן את מערכות היחינך שהיו עשויות לבנות בשכלו החופשי של האדם את אותן תפיסות של ערעור וחתרנות, שהיו מאפשרות לו לתפוס את מצבו. 
נקודת הפתיחה היא, שהרוח הזאת שתמיד הפיחה בנו גאווה, שאריסטו ודומיו חשבו שהיא חופשית ותשרוד כל התערבות חיצונית, לא נראית כך בעיני מרקס.בדיוק כמו שנעשה לווינסטון סמית ב1984 של אורוול, או בעולם חדש מופלא של האקסלי: התודעה האנושית נבנית על ידי כך שהיא מושפעת מבחוץ, בין אם על ידי הטבעות וחזרות על משפטים קבועים עוד מעצם היותו של האדם עובר אצל האקסלי, ובין אם שכתוב ההיסטוריה על ידי השלטונות ברומן של ארוול. 
השיטה הקפיטלסטית חיבלה, ניתיקה,  ויצרה תפיסות מסוימות של האני, של החברה, של הזוגיות, של המדינה- תפיסות של שיעבוד. 
הקפיטליזם מהפרספקטיבה של מרקס- זה לא שהקפיטליזם הוא שיטה פחות טובה מהאחרות, זו שיטה שמייצרת דה-הומניזציה. אין אדם בקטפילזים. האדם נכחד בקפטיליזם. זה לא שהקפטיליזם הוא בר שיקום או תיקון, הוא פסול מלכתחילה. (בניגוד לרוסו, שלא ראה את שורש הבעיה בקפיטליזם, אלא הבעיה היא בשיטות מסומיות שמאפשרות לבן מסוים לנטרל את הכוח החברתי כלכלי של אדם אחר. מבחינתו זה לא צודק. לכן רוסו שבוי בתוך המהלך הפילוסופי הקנוני, שאומר שבמרחב החברתי מדיני המקובל עלינו, העובדה שלאנשים מסוימים יש יותר כוח פוליטי מאנשים אחרים, משעבדת אותם וזה לא צודק. הוא רצה לשמר, כמו הובס, את הזכות הטבעית. לכל אדם יש זכוח טבעית, וברגע שיש הבדלי מעמדות, אז כשיש חוסר איזון כלכלי בין בני אדם זה נותן לאחרים את היכולת לשעבד אחרים וז פוגע בזכות הטבעית של אותם אחרים להיות חופשיים. הוא מגיע למסקנה שניתן לבצר את הזכות הטבעית של כל אדם על ידי שוויוניות כלכלית. ואז צריך ליצור אולי איזושהי תודעה של קומונה, כך שכל אחד מאיתנו יימצא בתוך מרחב של קולקטיב שאני חלק ממנו. רוסו מכנה זאת- הרצון הכללי. וברגע שאני יחונך להימצא בתוך הרצון הכללי, שהוא חשוב לי יותר מהרצון הפרטי שלי, אם אני נמצא בתוך הרצון הכללי הרצון שלי נמהל בתוכו, אני ארצה את מה שהרצון הכללי מכוון אליו ואני אהיה מאושר אם נצליח כחברה להשיג זאת). 
החידוש של מרקס הוא, שהוא באופן ספציפי, בניגוד לרוסו (בעיקר בגלל שרוסו פעל מוקדם יותר), דיבר על קפיטליזם. הקיפטליזם, שמרקס בנקודת הזמן שבה הוא חי יכול להתייחס אליה כשיטה אחת מיני רבות, מייצרת דה- הומניזציה של האדם. מרקס ראה כיצד מתפתחת וקמה לחיים התעשייה המודרנית, ומעמד חדש שנקרא פרוליטריון- הפועלים. (לפני כן לא היו ממש פועלים, היו בני אצולה ואיכרים). מרקס ראה וחזה כיצד מעמד הפרוליטריון יצמח יותר ויותר, כי התעשייה הולכת ומתרחבת, וכלל שהוא יגדל יותר הוא יהיה יותר עני, ויותר נתון לשליטה על ידי הכוחות השליטים 
החמור בעיני מרקס, הוא שאין רק שליטה על כוחם הכלכלי והמעמדי של הפרוליטריון, אלא על עצם אנושיותם, הם מאבדים את מושג האני של עצמם, את עצם אנושיותם. 
מרקס שואל רק שאלה אחת, איך יכול להיות שמישהו יותר עשיר ממישהו אחר?
קחו לכם את פרסאוס (בנו של זאוס),  שהוא אל בעל כוח פיזי אדיר. אם היינו מזמינים אותו לעבדו בתור סבל, הוא היה יכול לעשו עבודה של 8 סבלים. הוא היה מקבל שכר של שמונה סבלים. כתוצאה מכך רמת חייו תעלה. אבל לא ייתכן שהוא יהיה יותר חזק כלכלית מאלף אנשים, ממאה אלף אנשים וכו'. הוא יכול להגיע לכך רק אם הוא עשק אותם. איך הוא יכל להגיע למצב שהוא עשק אותם? 
יש לנו עכשיו מפעל, ועובדים בו אלף אנשים. והמפעל מרוויח מיליון שקל לשנה. תחלק את זה לאלף וזה מה שכל אחד מקבל. ברור שמנהל העבודה אמור לקבל יותר, כי הוא שווה יותר. אבל הוא לא ישעבד את האחרים כיוון שיעבוד כזה יכול לנבוע רק מתהליך אחד- העברת כסף שמגיע ל990 בני אדם, אל אחד או אל עשרה מאותם מערכת רק כך יכול להיווצר עודף כסף= עודף כסף הוא עושק. כאן מרקס ממשיך את רוסו, בטענה שבני האדם הם שווים ולא יכולים להיווצר פערים כאלה בניהם. אם יש לבן אדם  הרבה יותר כסף מאחרים, הוא לקח אותו מהם. ואם אני תופס את זה, זה נראה לי בלתי מוסרי. אם לכל אחד יש זכות טבעית, איך זה ייתכן שאדם לוקח משהו מאדם אחר?
כאן נכנס העניין הפסיכו-כלכלי: המנטליות היא מוצר של הכלכלה, ולכן גם המקפחים לחלוטין לא בררורה להם אשמת, וגם המקופחים איבדו את היכולת שלהם לשפוט את מצבם כמצב שמישהו אשם בו. להפך,  המוקפחים קפיטלסטים יותר אדוקים מהמקפחים, רק הם רוצים להיות המקפחים, להיות עשירים יותר. הם מאמינים בשיטה ולא רואים את העוול בו. ההזיה שבקפיטליזם כל אדם חופשי מטפחת בהם את החלום להגיע ביום מן הימים להגיע למקומו של זה למעלה. זוהי אשליה כוזבת בדיוק כמו לעבוד בשביל העולם הבא במימד הדתי. 
הטענה של מרקס היא שהקפיטליזם הוא בלתי צודק. אם יש אדם שכוח הקנייה שלו מאפשר לו לשלוט באנשים אחרים, יש פה עיוות מוסרי המבוסס על אנמוליה כלכלית. כי כוח הקנייה של בני אדם חייב להיות שווה. השיטה הקפיטליסטית היא עוול משווע מבחינת הזכות הטבעית של כל אדם להיות אדון לקניניו. הקניין שלי הוא כוח העבודה שלי. כל שאר הדברים, כמו רכוש, הם רק תרגום  ותוצאה של כוח העבודה הזה.כאשר המערכת מתעוות עד כדי כך שבני אדם לא יכולים להתקיים, או לא סוגרים את החודש, נכנס הגורם הפסיכו-כלכלי. כך הם פחות יוכלו להנתער ממצבם, יש להם פחות השכלה, יש להם פחות רצונות. כאן נכנס המומנט האני-הגליאני- התודעה שלהם הולכת ומצטמקת. בין השאר גם מסיבות פרקטיות- כדי שהתודעה שלי תהיה בעלת עוצמה וביקורתית, מבחינת אפלטון אני צריך לשהות באקדמיה שלו 15 שנה. איך הם אמורים לעשות את זה אם הם עובדים רוב שעות היממה? מתי הם ייקראו ספרים? זהו תהליך של העצמה המעצימה את עצמה של דה-הומניזציה של האדם. זה לא סתם תהליך של נישול מנכסים, אלא גם מהיכולת של המנושל לחוש בעוול שנגרם לו, כי תודעתו הולכת ומצטמקת. 
אידאולוגיה מבחינת מרקס זה מה שגרמו לי להאמין בו. בתוך אמונה זו לא נשאר שום מרחב לערעור. האידאולוגיה אינה אלא המצאה אורווליאנית  לשמר אותי במקום מסוים. הקפיטליזם מציג לי אשליה של שוייוניות מתוך כך שאין בו מעמדות מלידה. כי במא ה18 נולדתי במעמד מסוים ולא יכולתי להפוך למרקיז או לדוכס. ואז היה ניתן לשכנע אותי שהשיטה לא צודקת. אך בקפיטליזם לכאורה, אין שום דבר מעוות, יש כביכול את ''האדם שבונה את עצמו'', מוכרים לי סיפורים. ''אם הוא מסוגל אז גם אני''.

אם אנחנו מביטים במרקסיזם מנקודת תצפית של היום, אז יש כאן משהו יותר קודר. דה-הומניזציה. מבחינת מרקס, וכאן הדיאלקטיקה ההגליאנית שלו מתבטאת במלוא עוצמתה, החומר מייצר את המנטליות. ואז הקפיטליזם הוא כבר לא שיטה כלכלית, אלא  הפך לדפוס חשיבה על העולם. והדפוס הזה מייצר חבלות בלתי הפיכות במושג האדם כגון: 
מבחינת מרקס, כשהייתי איכר, אני הייתי אחראי לבריאה של מוצר מסויים. אני שתלתי, אני קטפתי, אני מכרתי.ראיתי את כל תהליך הייצור והייתי חלק מהתמונה. הקשר ביני לבין המוצר היה קשר של שלמות, היא הייתה פרי מעשה ידי. והייתה איזושהי הרמוניה ביני למערכת הייצור (למשל חקלאות). בתיעוש ובקפיטליזם, האדם מאבד את הקשר שלו עם פס הייצור. הוא מייצר רק חלק קטן וזעיר, ואין לו שום תודעה של המערך השלם. הוא לא חלק ממנו. כלומר, הקשר הזה שהאדם נמצא במן מרחב של תודעה כלפי העולם והוא עושה בו מעשים, הוא עושה פעולות שהוא רואה את התכלית שלהם,שהוא רואה את ההתגלגלות שלהם. בתיעוש הזיקה הזאת ביני לבין סביבית העבודה שלי נקטעת לחלוטין. כשהיא נקטעת מרקס מדבר על מושג הניכור. הניכור הוא קודם כל ביני לבין מרחב העשייה שלי. אני לא עושה את הדברים, אני מופקד על אלמנט קטן שהוא חסר חשיבות במכלול. 
מאחר שנלקחו ממני פירות העשייה שלי, אז נוצר ניכור ביני ובין היכולת שלי לחשוב על עצמי כעל ישות בעלת כוח פעולה. אני מרגיש יותר ויותר את העדר העוצמה שלי. תחושת הערך שלי כאדם נעלמת. זה משנה את מהות האדם, ואת תפיסת האדם את עצמו באופן בלתי הפיך.