שיעור 9-המשך מרקסיזם 

על מנת להבין את מרקס אנו חייבים לתפוס את אופי הפרידה שלו מתפיסות נוסח רוסו. לכאורה מתבקש בקריאה שטחית להגיד שמרקס פשוט מקדם תפיסות של רוסו. דבר זה אינו נכון. בשביל זה צריך להסביר את המושג מטריאליזם דיאלקטי, צריך להסביר שלחלוטין הוא בלתי מתיישב עם תפיסתו של רוסו. 
תפיסתו של מארקס היא תפיסה חדשה של מנטאליות אנושית, שזה ההפך מהגל. קודם כל יש כאן תפיסה פילוסופית חדשה, שהאישיות האינטלקטואלית שלנו היא מוצר. השאלה מוצר של מה:מוצר של כלכלה. לראשונה יש תפיסה פילוסופית בתרבות המערב שהסובייקט הוא מוצר.  האדם הוא לא אוטונמי כמו שחשב למשל קאנט. מרקס אומר שאין אוטונומיה של הסובייקט- הוא מוצר. יותר מכך,האופטימיות של התרבות המערבית שאומרת ''הסובייקט ישרוד'', שהשכל האנושי חזק יותר מכל דבר והוא עומד בזכות עצמו, צריכה להעלם עם מרקס. כי מרקס יגיד שזה תלוי באיזה נסיבות הסובייקט הזה יהיה, לאיזה מעמד נולד, באיזו מערכת חינוך הוא התחנך וכו'.
למעמדות יש תודעה, כלומר אם אני נולדתי לתוך תודעה זה אומר שיש לי תודעה מעמדית. אדם נשאר עם התודעה המעמדתית שאיתה הוא נולד, לא משנה לאן הוא יילך פיזית בחיים. כל אחד נולד לתוך מרחב שפה, והמרחב הזה קבע את צורות החשיבה שלנו, את נוסחאות הלוגיקה שלנו, את העולם שלנו. מרקס והניאו מרקסיסטים יאמרו בדיוק זאת, אני נולד לתוך שפה והשפה שלי היא שפה מעמדתית. הסובייקטיביות האנושית, ה''אני'' הוא מוצר, אבל מוצר אוטומטי של מרחב מחייה מנטלי שהוא חברתי-לשוני. כי הלשון, היא לשון של החברה המסויימת שבה אני חי, והחברה מקבלת את המפות שלה מן הלשון הזו. יש סימביוזה בין הכוחות הכלכלים חברתיים ובין התפיסות הלשוניות, ואלה הן הבסיס להיווצרות הסובייקט שלי. אלה תפיסות רדיקליות מאוד. קודם כל הן טוענות שאין לי חופש, ושנית, הן אומרות שמישהו מסויים (לא מישהו ספציפי, הכוונה למעמדות) קבע את התפיסות שלי. המסקנה שמרקס הסיק היא שלעולם לא תהיה פשרה. הרי מעמד אחד והמעמד אחר (הבורגנות והפרוליטריון), לא יכולים להבין אחד את השני. יש להם תפיסות לשוניות שונות. אין שום הליך גישור ששני המעמדות יבנו אחד את השני שהם מגדירים אחרת את המושג שלי, את המושג אני, את המושג מחויבות, את המושג מוסר וכו'. אין שום דרך לפשרה. ואם אין דרך לפשרה בוודאי התוצאה היא בלתי נמנעת כהכרח היסטורי, של מהפכה בכוח שתוביל להשמדה המונית של המעמד השליט, כי הוא לעולם לא יתפשר עם אובדן הכוח. לא מותך אגואיזם, המעמד העליון באמת בטוח שהנכסים שלו ומגיעים לו. שזה רכוש שלו ושהוא רשאי להחזיק בו. הוא באמת חושב שהדרך שלו היא נכונה, שאמצעי הייצור הם שלו בצדק. הוא לא ייראה שום סיבה לוותר עליהם, הוא לא ישרוד בעולם החדש של אחרי מהפכה, מעמד השליטים פשוט לא יוכל לקבל את זה מבחינה מנטאלית. לכן המעמד השליט יצטרך להיכחד. הוא לא יוכל לשרוד ולהסתגל לעולם החדש מבחינה מנטאלית. 
יש רק אפשרות אחת לגבי המאבק הזה- והוא הניצחון של הפרוליטריון. לא ייתכן ההפך. יהיה תהליך בלתי נמנע שבו יותר ויותר אנשים מתרוששים, ולכן יש סטרוקטורה של פירמידה, יהיה יותר ויותר פרוליטריון שיהיה יותר ויותר מרושש. מעמד הביניים הולך ומאבד את מעמדו, ונהיה יותר עני. העשירים נהיים יותר עשירים, ומספרם נהיה קטן יותר. לכן לבסוף בראש הפרמידה הזאת יהיו כמה שליטים מועטים, ולכן הכרחי שברגע מסוים הפרולטריון שיהיה הרוב העצום, יחזיר את השליטה לידיו על ידי מהפכה. 
איפה זה יתרחש? במדינה מאוד תעשיית שיש בה הרבה פרולטריון. ולכן הצפי של מרקס היה שזה יתרחש בגרמניה או אנגליה, שהן מדינות מתועשות עם פרוליטריונים רבים,  ולא ברוסיה. 
ולכשזה יקרה, שני דברים צריכים להאמר. הראשון הוא שלפחות טכנית בוודאי שצריכה להישאר תקופה של שליטה מוחלטת, בהכל לרבות אומניות. אין לוקסוס, אין מובלעות של הפסקה. אין מקום לאנשים אינדוודואלים, מוכשרים ככל שיהיו. מכיוון שהדברים הרי גורל יותר מדי מכדי להתפנק בגן עדן הרמטי של איזשהו בוהמיין. הכישרון יצטרך להיות מוגדר מחדש על ידי תרומתו למהפכה. 
היגל ראה את ההתפתחות ההיסטורית כהיסטוריציזם, משממע התקדמות של התודעה האנושית על ידי דיאלקטיקה לעבר התבהרות תודעתית, עד שנגיע לבהירות מוחלטת (המוחלט). מרקס הסכים עם הגל, אך חשב שהגותו צודקת רק במובן האידאליסטי, ולא הפרקטי. הוא טוען שהיגל מתעלם ממה שההיסטוריה עושה בפועל, שההיסטוריה מתקדמת על ידי דיאלקטיקה של פרקטיקות חיים כלכליות. וכדי שהצלילות הזאת של התודעה תיווצר צריך לחול שינוי בפסי היצור. ופס היצור בתקופתנו הוא קפיטליזם. והקפיטליזם צריך לפנות את מקומו, על ידי מהפכה, לקומוניזם. לכשהקומוניזם ישלוט זאת תהיה האוטופיה האולטימטיבית, משם לא יהיה לאן להתקדם-הגענו מחוז חפצנו. שם התודעה תהיה צלולה, אני אבין סוף סוף מה זה אני, מה שלי, מה זאת אחריות, מה זה מוסר וכו'. בעוד שהיגל עדיין חשב כמו קודמיו,קאנט, דקארט, אפלטון, שפינוזה,  שמתוך האוטונומיה האנושית אדם יחשוב ויחשוב, יקרא את אריסטו ואת שפינוזה, יגזור מסקנות ויגיע לאוטונומיה המוחלטת שלו עצמו כי מבחינתם, הכל עניין של שכל צרוף.בעוד שהם חשבו כך, המהפכה של המטריאליזם הדיאלקטי מתבטאת בכך שהוא קובע שאנחנו חיים בתוך עולם של מטריאליזם, החומר הוא ששולט ברוח.  חומר הוא קובע את הרצון, את השאיפות של הרוח וכו'. אלא שיש גם את מדע ההיסטוריה שמלמד  אותנו שבמטריאליזם יש מסע קדימה, שעובר דרך שלבים של הוויה כלכלית חברתיתי תודעתית, כאשר אנחנו תקועים בשלב של דיכוי סופני שנקרא קפיטליזם שעומד להשמיד את עצמו. כי בקפיטליזם יש סתירות שעומדות לפוצץ אותו מבפנים. סתירות כגון שמעמד הביניים נעלם, אנשים משתעבדים למשכנתאות, שיש אנשים ספורים שמרוויחים הרבה מאוד שאין להם מה לעשות עם הכסף הזה. הם לא יכולים לתרום לצמיה של המשק מעצמם. לכן הקפיטלזם נמצא בתוך דיאלקטיקה, כלומר בתוך השתנות, שהיא השתנות דטרמינסטית, וזה הולך לכיוון מסויים שהיסטוריון של רוח האדם כמו מרקס, יכול לנבא את תחנותיו הבאות, את נקודות התורפה שלו, יכול לנב מתי ואיפה ובאילו נסיבות המהפכה תפרוץ. לכן אנחנו לא יכולים לשנות את מערך ההיסטוריה, אבל אנחנו כן יכולים מתוך התודעה שלנו להאיץ, לזרז, לקדם, לשמן את הגלגלים האלה בפס הייצור של ההיסטוריה.
בתוך החברה הקפיטליסטית, מאחר שהקפיטל הוא הערך, אז למעשה כל הערכים אינם אלא הפונקציות של הערך קפיטל. לכן כל הערכים הם פונקציות של הערך קפיטל. ולכן כל הזיקות בין בני אדם מתווכות על ידי ערך הקיפטל, וכל הזיקות בין בני האדם הן זיקות כלכליות. אין זיקות אחרות, כולן עד אחת הן גלכליות. בתוך המרחב הקפיטליסטי לא ייתכנו זיקות אחרות, הכל פונקציה של הערך קפיטל. בתוך הקפיטליזם האדם עבר רדוקציה, גם בזיקות הרגשיות שלו, בזיקות המוסריות שלו, בזיקות הדתיות שלו, ולמעשה כל דבר אחר שנין להעלות על הדעת, לרבות הדימיון. כל הערכים האחרים עברו רדוקציה לערך הכללי, האדם אינו אלא יחידה כלכלית ובקפיטליזם יותר ויותר בני אדם מאבדים את ערכם הכלכלי. כי זוהי פשוט הלוגיקה של הקפיטליזם, הקפיטליזם הוא לא שוויוני. אדם מוערך יותר ככל שהוא כובש יותר יחידות כוח מאנשים אחרים. יש מושג חדש של הצלחה שבו האדם מוערך על פי היכולת שלו לעשוק. כלומר הערכים המוסריים פשוט נהפכו על ראשם, ובקפיטליזם האדם המצליחן, הוא בעל הערך. האשר אושרו אינו אלא פונקציה של העברת יחדיות ערך מבעליהן החוקיים (אנשים בעלי כוח עבודה מסויים) למישהו אחד שפשוט מצא דרכים לקחת, לבזוז את הערכים מנכסיהם, מכוח העבודה שלהם. 
יותר מכך, גם הפועלים המסכנים חיים בנחת. מבחינה פילוסופית הם רואים את השיטה הזאת כשיטה נכונה. גם בישראל, לאנשים אין כסף לקנות דירה, הם לא דורשים לעבור לקפיטליזם. הם רוצים שיהיה להם אפשרות לרכוש נכנסים בתוך הקפיטליזם עצמו. 
ההבדל בין מרקס לרוסו
רוסו הוא פילוסוף מהזן הקודם, אנלטיקאי של מושגים, הוא בוחן מושגים, בוחן את המושג ''זכות טבעית'' ובודוק את התנאים למימוש הזכות הטבעית, בדיוק כמו שעשה הובס עם החוזה החברתי והלוויתן. רוסו הוא לא היסטוריציסט, ולכן לא שייך למרקסיזם. 
מבחינת רוסו, המושג ''שלי'' הוגדר ככל מה שהוא לא שלך. מה ששייך לי הוא מה שלא שיייך לאחר. ולכן האני הוגדר באורח דיאלקטי על ידי מנטליות של ''לא אתה''. מבחינת רוסו זה עיוות מוסרי, שההצדקה היחידה שתבסס אותו תהיה הוכחה שזאת טבע האדם, כמו שטען הובס עם הטריטוריאליזם. 
רוסו הוכיח במסה שלו ''על המדעים והרעיונות'' שהאדם ביסודו ובמקורו היה פרא אציל. עם אחווה לאנושות, לאחר, לאתה. בלי לבנות את האני על ''לא שלך''. זה קולקל ועוות על ידי גדרות, על ידי הגדרות של רכוש. למעשה רוסו התחיל את התפיסה שהקפיטליזם הוא עיוות מוסרי שיצר מנטליות שמגדירה את האני על יסוד אתה, וכלל שאני יותר גדול אתה צריך להיות יותר קטן. כי אין ברירה אחרת, הקפיטליזם עובד כעוגה מחולקת. 
רוסו מדבר על חברה שיצרה תבניות שמבוססות על עיוות של הטבע האנושי. הטבע האנושי עוות, ולכן רוסו אומר שאל לנו להמציא פילוסופיות חדשות על בסיס העיוות הזה, אלא לחזור לשלב הקודם של ההיסטוריה ולנסות לבנות מנטליות חדשה שתאפשר למהות הטבעית של האדם להפקיע מבעד לעיוות, והמהות האמיתית היא של נדיבות ואחווה, ויכולת הכלה של הזולת, ויכולת של תפיסת האנחנו כקודם לאני. כי כשהאדם מבצר את עצמו מול האחר כשהוא לא מכיר את המושג אנחנו. האנחנו קודם לאני. כל כוחו של האני הוא מתוך האנחנו. ואז לא תהיה סיבה שאני אתחרה באחר, להפך, אנחנו נשתף פעולה כדי להגדיל את כוחו של האנחנו. לכן מבקש רוסו להגדיר מחדש את המושג אמנה חברתית. בניגוד להובס, שראה את המושג אמנה חברתית כחוזה שמעמיד לוויתן, את השליט העליון בין אנשים שעומדים לטרוף ולכבוש אחד את השני, וידאג לרסן אותם, אצל רוסו אנחנו חוזרים למצב הטבעי מבחינתו של האדם, מצב של אחווה טבעית שתתקיים באופן הרמוני מעצמה, כי זהו טבע האדם. הרי מה שנישל אותנו מן האחווה הטבעית הוא הרכושנות. אלמלא רציתי שיהיה לי עוד ועוד לא הייתי צריך להתמודד מול האחר על הכוח שלו. 
זוהי תפיסה שבמחינת מרקס היא מוטעה מכמה בחינות. 
אחת היא, שרוסו שנציג רשמי של עידן ההשכלה, בטוח בשכל האנושי. לפי רוסו אנחנו חופשיים ואנחנו רק צריכים שמישהו יראה לנו את הדרך הנכונה. שנית שאין פה בעצם מהלך היסטורי, אלא מצב, וברגע שראיתי שהמצב הזה הוא קלוקל, אני אתקן אותו. מבחינת מרקס יש כאן שתי טעויות קרדינליות. הראשונה היא שעל פי מרקס הסוביקט כבר מעוצב על פי המערכת הכלכלית, ולכן הוא כבר מלכתחילה איננו חופשי. ושנית, יש גם היסטוריה, וההיסטוריה הזאת מעוצבת על ידי דיאלקטיקה בין מצבים, כאשר הקפיטליזם צריך למצות את עצמו. זה תהליך. והתליך הזה הוא תהליך של סתירות פנימיות, צריך לתת להם להבשיל. 
אפשר להאיץ את התהליכים רק בדרך אחת: על ידי הגדלת כוח התפיסה המעמדית של המדוכאים. לא תהיה מהפכה אם המדוכאים לא ידעו שהם מודכאים, הם סוכני משנה וקבלנים בעל כורחם של השיטה שעושקת אותם.