שיעור  12

ג'ון סטיוארט מיל
הוא הנסיון לפתור את בעיות המוסר של החברה המערבית על ידי היגיון. דוסטוייבסקי סבור שזה אסון. מה דוסטוייבסקי רוצה כקשר בין בני אדם? התשובה היא חמלה. דוסטוייבסקי רוצה לבסס את הקשר בין בני אדם על חמלה. לעומת ניטשה שרצה אנושות שאין בה שום חמלה כי היא לא תהיה נחוצה. דוסטוייבסקי סבור שהיא הבסיס. ג'ון סטיואט מיל מחפש פתרון הגיוני, לא אוטופי. הוא מציע הצעות שמבחינתו הן ברות יישום. הוא מציע הצעות שהחברה בתקופתו כבר יכולה ליישם. מבחינת מיל המטרה היא להגיע אל הטוב. הטוב הוא עונג. הרע, או היעדר הטוב מוגדר ככאב. המטרה היא להגיע לדרגה המקסימלית של עונג ודרגה מינמלית של כאב לכלל החברה. על כן בשביל להחיל את התועלתיות יש לאמץ קודם הדוניזם. ההדוניזם אמור להיות התשתית להגותו של מיל. 
''התורה המקבלת כיסוד המוסר את התועלת, או את עקרון האושר היותר גדול, אומרת שהמעשים הם ישרים במדה שהם נוטים להגדיל את האושר,  ובלתי טובים במידה שהם נוטים ליצור את היפוכו של האושר. – מיל אומר שהטוב הוא מה שמגדיר את מידת האושר. כעת השאלה היא של מי האושר, ומתי? והשאלה המתחייבת- מהו האושר?
''האושר פירושו הנאה והעדר כאב. אי האושר פירושו כאב ומניעת הנאה''. כל המעשים הטובים למיניהם מבחינת מיל אמורים למקסם אושר. האושר הוא הנאה.  זאת לא הנחה מובנית מאליה. ישנם הרבה פילוסופים שהגדיור את הטוב בצורה אחרת. קאנט יטען שמעשה טוב הוא מעשה שמציית לחובה מסוג מסוים תחת סכימה כללית שנקראת ציווי קטגורי. אין כל קשר בין זה לתענוג. אריסטו יטען שהטוב יתבצע על פי מערכות מסוימות משוקללות של היגיון מעשי. ג'ון סטיוארט מיל טוען שהטוב הוא הרצון שלנו באושר. ואושר מוגדר כהנאה. הוא מגדיר את הטוב כמשאלה או התקדמות לקראת אושר. אושר הוא הנאה, והעדר אושר הוא העדר הנאה. התקדמות לעבר ההנאה הופכות אותי ליותר מאושר. התרחקות מההנאה הופכת אותי לפחות מאושר. 
אך כאן נשאלת השאלה מהי ההנאה? האם יכול להיות שג'ון סטיוארט מיל מתכווון להדוניזם בסגנון אלכס מתפוז מכני? זה לא נשמע רציני. במובן הדוניזם יש פגם מובנה בתרבות שלנו, קונטציות שליליות מוטעות. על כך ג'ון סטיוארט מיל עונה לנו: 
''כדי לתת השקפה ברורה על אמת-המידה המוסרית ששיטה זו קובעת, צריך לומר הרבה יותר, וביחוד, מהם הדברים שהיא כוללת במושגי הכאב וההנאה, ובאיזו מידה נשאר עניין זה בלתי-מוגדר. אבל הבירורים הנוספים הללו אינם משפיעים על תורת החיים שעליה מיוסדת שיטת מוסר זו, והיא,  שההנאה והחופש מן הכאב הם הדברים היחידים הרצויים כתכליות, ושכל הדברים הרצויים (שמספרים בשיטה התועלתית אינו קטן מבכל שיטה אחרת), רצויים הם או בגלל ההנאה הטבועה בהם עצמם, או כאמצעים להגדיל את הההנאה ולמנוע את הכאב''. - כל אחד מבחינת מיל, יצטרך להודות לגבי עצמו בלבד שהדבר שהוא חותר אליו, הדבר האחד והיחיד שהוא חותר אליו, זו הנאה. אין שום דבר אחר שהוא חותר אליו. כל הדברים האחרים הם רק חוליות ביניים, אל היעד הסופי שהיא ההנאה. אז עכשיו מיל שואל- אז למה זה נשמע כל כך מוזר? על כך הוא עונה:
''אולם, תורת-חיים כזו מעורר שנאה כבושה בלבבות רבים, וגם בין בעלי רגשות ושאיפות נעלים ביותר. את ההנחה שהחיים אין להם (כפי שהם מנסחים זאת) תכלית נעלה יותר מן ההנאה, ושאין שום דבר טוב ונשגב ממנה שאפשר לרצות בו ולשאוף אליו, מציינים הם כשפלה ונתעבה בהחלט, וכדעה היאה לחזירים, שאליהם נמשכו חסידי אפיקורוס דרך בזיון בתקופה קדומה מאוד''.
כלומר, ג'ון סיוארט מיל אומר שזה ברור שלכל אחד יש תכלית אחת, והיא ההנאה. אז אם זה כל כך ברור, איך ייתכן שיש אנשים שהשקפה זו מעוררת בהם סלידה, ותפיסה שזו התבהמות. מדוע זה ייתפס כבהמיות? כי מיל מזכיר לנו שהדוניזם היא השקפה מוכרת, מהאפיקורינים.מיל טוען שגם אז קראו להם חזירים. כי באופן מוזר, כשאני משמיע את המילה הנאה חושבים שמדובר בהנאות גוף. מיל לא דיבר על הנאות גוף. זה מאוד מוזר אומר מיל, שהמחשבה של רוב האנשים נגררת ישר למחשבות על הנאות הגוף, כשמדברים על הנאה. על כך הוא אומר:
''על התקפות כאלה היו תלמידי אפיקורוס משיבים תמיד, שלא הם, אלא המקטרגים עליהם, הם המתארים את הטבע האנושי בצבעים מנבלים, שכן הם מנחים שבני האדם אינם מוכשרים להרגיש אלא אותן הנאות שמוכשרים להרגישן החזירים. אילו היתה הנחה זו נכונה, אי-אפשר היה לסתור את דברי המקטרגים, אלא שדבריהם לא היו דברי-האשמה; שהרי אילו היו מקורות ההנאה שוים בדיוק לגבי בני-האדם והחזירים, היה גם כלל החיים שהוא נאה לאלה, נאה אף לאלה. 
 
 ראשית, מיל אומר- מי אמר שאני חושב על תענוגות גוף? לו אלה היו התענוגות היחידים האפשריים, אז לא יכולתם לטעון את טענותכם, כי אז מה שחל על חזירים גם חל עליכם. הרי מעצם העובדה שאני חושב שתענוגות גוף הם חזיריים, מכאן משתמע שאני עצמי שאני מאשים מישהו בתפיסה כזו בהתחזרות כזאת מבין שיש הנאות אחרות שהם מעל לתפיסת החזירים. ולכך אני מטיף שאני מדבר על תענוגות, אומר מיל.  כל אדם תופס את העונג היותר גדול דווקא בתחומים ''העל-בהמיים''. למשל, אם אני אציג לקהל שתי יצירות מוזיקליות בו אחר זו, אחת קלאסית (למשל הרקוויאם של מוצארט) ואחת ממוסיקה קלה בת זמננו (למשל אייל גולן). איזו מהם יותר טובה? אני יכול לטעון, שהמורכבת היא יותר טובה, אבל אז הקהל יענה- מי אמר שמורכבות זה יותר טוב? אפשר להביא ציטוטים של טובי ההוגים כמו גתה, או את אוסייאן, שדווקא הפואמות הפשוטות הן הנעלות יותר. כלומר אם אני נטפל למורכבות כקנה מידה, אני צריך לנמק גם את המורכבות כערך. אין לי יכולת לעשות זאת. ואז ברגע מסוים אני יאמר, העונג שמעניקה לי האזנה למוצרט, היא הנאה יותר גדולה מאשר ההנאה שגורמת האזנה לאייל גולן לחובב מוזיקה מזרחית. אבל איך נוכיח זאת? חובב המוזיקה המזרחית יגיד ההנאה שלך היא מאה אחוז, ושלי היא מאה אחוז. אין פה מקום להשוואה. עכשיו הבעיה של מיל היא להתגבר על שאלת המאה אחוז. תשובותו היא שלו חינכו אות חובב המוזיקה המזרחית מילדותו להתענג על מוצראט, ואז היה מאזין לאייל גולן, היה מדבר אחרת. בוודאי שאם אתה מאזין רק לאייל גולן בוודאי שלא תאזין לבארטוק או מוצארט, אבל אלה שמאזינים למוצארט יכולים לשמוע גם את אייל גולן, הם היחדים יכולים לשפוט. כי חובב המוזיקה המזרחית היה רק בטריטוריה אחת, מיש ששומע מוצארט היה בשניים. מי שהיה בטריטוריה אחת נמצא במערה של אפלטון, הוא יכול למפות רק אותה, הוא לא מכיר שום דבר בחוץ. עכשיו אומר מיל, האם מישהו מפקפק שתענוגות הרוח הן הן ההרבה יותר מענגים מאשר תענוגות הגוף? הרי מי יש לו רק תענוגות גוף יטען שהוא מתנעג כמה שרק אפשר. אבל הוא בכלל לא יכול להתענג על תענוגות הרוח, יש לו רק גוף. זה  שיש לו גם את תענוגות הרוח, יש לו גם גוף. אך בכל זאת, משום שחווה את שניהם, הוא רואה את תענוגות הרוח כעדיפות. רק אלה יכולים לשפוט. גם האדם הטיפש ביותר בעולם, לא יהיה מוכן לוותר על פיקחותו. אם נקח אדם ונגיד לו ''תשמע, החזיר מתענג על החיים יותר ממך, לך יש חרדות, מחשבות, דאגות כלכליות, לעומת זאת החזיר נהנה הרבה יותר מהחיים. האם אתה מוכן שעל ידי לובוטומיה נעקור ממך את מעט הבינה שיש לך, ונהפוך אותך להיות כמו החזיר הזה?'' גם האדם הטיפש ביותר בעולם לא יסכים לכך, אפילו הוא מבין שתענוגות הרוח (עד כמה שהוא תופס אותן) עדיפים על תענוגות הגוף. לכן כל אדם צריך להבין שיש טעם לומר שמי שהיה יכול עכשיו לתפוס על ידי חינוך נכון, את המורכבות של מוצארט או ברטוק, לא היה מוותר על זה לעולם, ולא היה חוזר לשמוע על חשובנם את אייל גולן. לכן אומר מיל שאני מדבר תענוגות, האם לא מובן שאני מדבר על מה שגורם לאדם עונג שזה יכול להיות חשיבה, ספרות מורכבת, מוסיקה מורכבת וכו'. 
לכן הדוניזם מהו?
''והנה עובדה בלתי מוטלת בספק היא שאלה המכירים באופן שו את שני מיני ההנאה, והמוכשרים להעריך ולהרגיש במידה שווה את שניהם, מעדיפים באופן בולט מאוד את דרך-החיים המעסקת את כוחות-נפשם העליונים. מעטים הם בני-האדם שהיו מסכימים לההפך לאחת מן החיות הנמוכות, אילו הובטח להם שיהנו במידה היותר שלמה מן ההנאות של הבהמה'' .
כעת, לאחר שהצבנו את ההדוניזם כנקודת התשתית להגותו של מיל, דהיינו שכל אדם מחפש את העונג, ולאחר שניקינו את המושג הזה מטעויותיו, והוכחנו שלא מדובר על הנאות גוף, אלא על הנאות מסוג אחר, נעלים יותר, תענוגות אינטלקטואליים למיניהם, נשאלת השאלה: איך משיגים את זה? כיצד זה מתבצע?
האדם מתנהל במערכת כלשהי, שנקראת מוסר. זה ההבדל בין אדם ללא אדם. אין אדם ללא תורת מוסר כלשהי. לכל אדם יש אינטונציה בסיסית של טוב ורע. טוב ורע התבססו במשך השנים על סוגים שונים של מקורות: טרנסדנדנציה- הריבון המוחלט. אלוהים. זה מה שמסתמך עליו האדם המאמין. אל מול זה, האדם הלא מאמין, שלו אין את הטרנסדנטציה המוחלטת, יש קונבנציות חברתיות ,שרירותיות, שמבוססות על ערכים פונקציונליים לאותה חברה. אני מציית להם אך ורק כי אני חלק מהחברה, ולא מתוך תחושת חובה פנימיצ.(ברומא נהג כרומאי). בין שתי הקצוות האלה של ריבונות מוחלטת ושריותיות מוחלטת ישנם כמה אפיקים- חובה (הדאונטולוגיה של קאנט), אינטואיציה, שיקול תובני (הובס, האמנה החברתית) אנחנו חיות טרף, בואו נמצא איזו דרך לחיות יחד.אין לזה שום ערך מוסרי, אבל אנחנו נהפוך את זה למוסריות על ידי חקיקה עליונה כדי למנוע כל מצב של התפררות מחדש. 
ואחר כך יש עוד שתי דרכים- כוונה ותוצאה. מיל אומר שצריך לשפוט על פי התוצאה, ולא על פי הכוונה, וזה נקרא תוצאתיתו. הרי אם אני מדבר על הנאה, אז אני לא יכול להסתפק בכוונות. כי הכוונה חיה לה במתחם סגור הרמטי. הכוונה היא רק אמצעי להגיע למעשה מסוים שאמור להיות מרבה הנאה. למי? זאת שאלה שנענה עליה בהמשך.